הסבא מקלם זצ"ל היה אומר: להצטער בצער חברו כראוי צריך להיות אדם גדול, אך לשמוח איתו בשמחתו כראוי צריך להיות מלאך. שמחתו של רבינו הגאון רבי חיים פנחס שיינברג זצ"ל בשמחת הזולת היתה מופלאה, למרות שקידתו וניצול כל רגע, הקפיד להשתתף בשמחות אליהן הוזמן, גם אם היה הדבר כרוך בזמן שהיה עבורו כה יקר ובטרחה של נסיעות וטלטולי דרכים. כך היה אצל תלמידים שנסע למרחקים גדולים לשמוח איתם בשמחתם. לעת זקנותו המופלגת ארע פעם שנסע נסיעה ארוכה ומתישה לאירוסין בצפון הארץ, אלו שנסעו איתו חשבו שמן הסתם יש לבחור איזה קשר הדוק וחיבה יתרה אצלו, אך מה הופתעו כששאלם בדרך מה שמו של הבחור ומה טיבו.
כשם שטרח לשמוח עם בני הישיבה כך עם כל מכריו תושבי השכונה וכו' שהיה טורח והולך לשמחם ומשתתף איתם בלב ונפש. פעם, בעת רצון, שאלו תלמיד על הנהגה זו של ההליכה לשמחות, באמרו, הרי רואים אנו שהרבי מקדיש לזה זמן כמעט בכל יום ולמרות שהרבי לומד בדרכים ובלי ספק ממשיך לחשוב בלימוד גם כשלא אפשרי שהספר יהיה פתוח, בכל זאת הלא ודאי שזו טרדה, כי הנסיעות והטלטולים שהרי שמעתתא בעי צילותא? השיב לו רבינו במילים קצרות. איך לך מושג עד כמה נתבע מהאדם להרגיש את זולתו, לשאת עמו בעול ולשמוח בשמחתו.
"יש לי גב רחב"
מכח עבודה זו קשה היה לו לרבינו לראות אנשים לא רגועים וכשראה מישהו עצוב ומודאג דאג להפיג את צערו במילה טובה והערה מחוייכת וכך הרגיע ושימח. בחופה בה סידר קידושין, כיבדו לקרוא את הכתובה רב אחד והלה מצא בכתובה פגמים מפגמים שונים, העיר הערות ותיקונים בנוסח שעיכבו את החופה לזמן רב. רבינו הבחין שההורים ואולי גם החתן נבוכים ודאג לעשות אוירה נעימה בהערות מחוייכות שגרמו לכולם לחייך. עד כדי כך שכאשר הלה אמר שחייבים לתקן כך וכך אמר לו רבינו: לי יש הלא גב רחב (בגלל הטליתות) ניתן לכתוב עליו את התיקונים שאתם מציעים וכדו'.
לפעמים כשהבחין שהחתן בחופתו מתוח ונבוך היה דואג לדבר איתו בנעימות שירגע ויחייך. לא אחת אחרי שבירת הכוס היה אומר לחתן: עכשיו זה סופי! ודברים דומים.
כידוע היתה לרבינו הנהגה להשתדל לאכול רק מסעודת מצוה. פעם הוזמן לסעודה שאמורה להיות סעודת מצוה, אלא שכשהגיע התברר שלשיטתו היא לא היתה סעודת מצוה ואף לא דובר בה דברי תורה, לכן החליט לאחל מזל טוב וללכת. לבסוף נשאר. בדרכם חזרה שאלו מלווהו הלא תיכננת לשבת. אמר לו רבינו כאשר עמדתי לצאת הבחנתי שבעל השמחה נפגע, הבנתי שנפגע בעקבות כך שאיני אוכל בסעודתו, לכן החלטתי להישאר. בפעם נוספת שנהג בהנהגה מסויימת ונשאל עליה מתלמידים שרצו ללמוד מאורחותיו בהבנת הנהגתו זו, ענה רבינו: "הנני מחמיר בבין אדם לחברו".
פעם התקיימה שמחת בר מצוה לבן אחד התלמידים ביום שלג וקור עז, רבים לא הגיעו משום כך ודוקא רבינו שהיה כבר זקן מופלג טרח והגיע להשתתף. אבי הבן שאל את רבינו למה כה טרח והלא היה באופרוף שהתקיים בישיבה ואף דיבר ולשם מה הטריח את עצמו, הלא שלג בחוץ וקור עז, ענה רבינו ואמר: "אדרבה, ווייל סיז דא א שניי האב איך גקומען" – "דווקא השלג היה סיבה עבורי לטרוח ולבוא".
"המלכת את חברך"
יהודי ישב לידו בסעודת שמחת מצוה ושאלו האם נכונה העובדה שיש לו תפילין שכתבם הסופר הידוע רבי נתנאל סופר. השמחה התקיימה בביתו שם היה חובשם בדרך כלל (הוא נהג לא להוציאם מהבית). אותו יהודי הוסיף ואמר שהיה רוצה פעם לראותם, הוציא רבינו את התפילין מראשו ומסרם לו. יש בכך חידוש עצום, איזו זהירות נזהר בכל שניה של מצוה ובפרט מצות תפילין, אך אם זה ישמח יהודי זה, גם זו מצוה עצומה שאין ערוך לה.
לפני אחת מהנסיעות לחוץ לארץ, שאלוהו בני הבית, האם יש דבר מסויים שברצונו לקחת, מלבד מה שהם יודעים שהוא צריך. אמר להם רבינו שלא ישכחו לשים במזוודה את מעיל הגשם שלו. שאלוהו בפליאה: והלא קיץ עכשיו בארה"ב ונדיר שיהיה קר בעונה זו, בפרט שהמקום במזוודה מוגבל למשקל מסויים ומעיל כזה שוקל שמונה פאונד. השיב להם רבינו, אני יודע שזה לא נצרך עכשיו, אך מעיל זה קיבלתי במתנה מקרובת משפחה והיא בודאי תבוא לראותי שוב ותשמח לראות שהבאתי אותו למקרה שיהיה קר, לכן השתדלו למצוא לו מקום במזוודה
הזהירות מגרימת אי נעימות
פעם הגיע לברית מילה והנה תוך כדי שהגיע לאולם הופיע לפתע האדמו"ר של אותו תלמיד שהזמינו לסנדקאות. היה זה אדמו"ר חשוב ואותו תלמיד היה חסידו המובהק, והבין שקרתה כאן איזו תקלה. הוא שלח את אחד הבחורים שישאל את אחד המשב"קים מי הוזמן לסנדקאות בברית זו. הלה הלך ושאל ונאמר לו שידוע להם שראש הישיבה של אותו חסיד הוזמן כסנדק, אך עדיין יתכן שהרבי יהיה.
רבינו המשיך ונכנס לאולם ניגש לבעל הברית וברכו למזל טוב ולאחר מכן יצא בלאט מהאולם. נהגו רבי אסא ויטו שאלו מדוע הוא הולך, הלא התברר שהם יודעים שראש הישיבה הוא הסנדק. הסביר רבינו אני מעריך שאותו חסיד לא חלם שהרבי יכבדו בנוכחותו ולכן כיבדני. עכשיו כאשר שנינו פה הוא יחוש אי נעימות עצומה, מחד הוא כיבדני מאידך ודאי הוא מרגיש איך יתכן לכבד מישהו אחר כאשר הרבי פה, לכן הבה ונלך ונחסוך ממנו את אי הנעימות.
אחד מידידי הישיבה באנגליה עשה פעם מסיבת תה למען הישיבה. המסיבה נערכה בחוג מצומצם של בני משפחה ואורחים בודדים. כשהגיע רבינו החל לדבר באידיש העירו לו שלמרות שכולם מבינים אידיש השפה המדוברת פה היא אנגלית ולכן אולי זה עדיף, אך רבינו המשיך לדבר באידיש. כששאלוהו שוב הגיב ואמר אולי מישהו פה אינו מבין אנגלית. הדבר היה לפלא מי מאנשי אנגליה לא יודע אנגלית, אך האמת היתה שבין הנוכחים היה ראש ישיבה צעיר מארץ ישראל שרבינו לא הכירו ולא ידע מיהו והיה מאורחי בעל הבית לכן השתתף במסיבה והוא אכן לא ידע אנגלית. ראו עד כמה רבינו מתחשב אולי מישהו לא יבין את דבריו ויצטער
מבין כל מעלותיו המיוחדות של רבינו בלטה באופן מיוחד מידת הענווה, הוא נהג עם כל אחד ואחד כשווה בין שווים וכאשר דיברו איתו הצניע את כל גדלותו העצומה ונתן לשני הרגשה נעימה. הגה"צ רבי שלמה ברעוודא דיבר פעם עם אחד מתלמידי הישיבה על דרגתו העצומה של רבינו, ואמר לתלמיד, אתם נכנסים לשאול שאלה, להתייעץ ומיד כאשר נתקלים במאור פניו והחיוך הרחב שלו שוכחים במי המדובר, כשאני מדבר איתו, עוד לפני שהוא מתחיל עם החיוך שלו אני מזכיר לעצמי במי המדובר.
בשיחותיו היה רבינו מזכיר את הבקשה שמבקשים בסוף תפילת שמונה עשרה: "ונפשי כעפר לכל תהיה. פתח לבי בתורתך". והיה מבאר, ראשית לכל אנו מבקשים להיות בדרגה מופלגת של ענווה – "כעפר לכל תהיה" ורק לאחר מכן מבקשים על "פתח לבי בתורתך". כי ככל שיהיה האדם מופלג בענוה יפתח לבו יותר וראוי לספוג תורה וממילא להיות תלמיד חכם.
גם כאשר היה חוזר מחו"ל היו בני הישיבה נוסעים לקבל את פניו בשדה התעופה בלוד, שם היו מקבלים את פניו בשירה ומחולות. רבינו בענוותנותו לא שבע נחת מהעסק שעשו מבואו ומביטול התורה שנגרם מכך ובפעם הבאה שנסע ביקש מראש שלא יבואו. כמה מהבחורים הלכו לשאול את פוסק הדור הגרש"ז אוירבך מה לעשות, מחד רוצים הם לכבדו, מאידך הוא הורה לא לבא. הגרש"ז פסק להם שהם חייבים לנסוע כיון שהוא מוסר את נפשם עבורו בנסיעתו לחו"ל. כשהגיע וראה את התלמידים ממתינים לו בנמל התעופה, התפלא על זה, והם השיבו שהלכו לשאול את הגרש"ז אוירבאך זצ"ל, ואמר שחייבים לנסוע, להכיר טובה לראש הישיבה על מסירות נפשו בנסיעותו לחו"ל למען בחורי הישיבה. מששמע מזאת, לא הוסיף למחות.
(מתוך הספר: מגדלתו ומרוממותו)