"מלא אותם חכמת לב" (לה, לה)
לפני הכל – פותח הג"ר אשר דרוק שליט"א מחובתנו, ומזכותנו לדעת שהדיבור הוא הכוח הכי עליון שיש באדם:
הגר"א אומר (בביאורו על משלי א, ג) אומר דבר נורא: "וידוע שהמצוה הגדולה מכל המצוות היא לימוד התורה – ולהיפך דברים בטלים וליצנות שהוא היפך התורה" היינו כשם שלימוד התורה הוא כנגד כולם כך ביטולה היא כנגד כולם!
אז הנסיון הכי קשה לאדם זה להימנע מ"דברים בטלים". ומדוע? משום שהמצווה הגדולה ביותר זו תלמוד תורה, ששקולה כנגד כל התרי"ג וכנגדה מתייצבים ה"דברים בטלים".
אגב, זה שתלמוד תורה שקול כנגד כל התרי"ג אמר רשכבה"ג מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי שליט"א, שהכוונה כנגד כל המצוות שקיימו מאז ומעולם ועד עתה!
בשיחה האחרונה שמסר מו"ח הגר"ש ברעוודא זצ"ל, הביא שהסיבה שכה החמירו בדברים בטלים היא משום שכמו שעולם הקדושה נבנה מדיבור של קדושה, כך עולם הסטרא-אחרא נבנה מדיבור בטל!
הכוח הכי עליון שיש בקרב בני האדם הוא כוח הדיבור!
אאמו"ר זצ"ל[מגיד מישרים הנפלא, הגאון רבי מרדכי דרוק זצ"ל] נהג כך בביתו. מגיל קטן החדיר בילדיו אמון במה שהם עתידים לצמוח – ואכן זכה שאחי יצאו תלמידי חכמים מובהקים!
אבל לפעמים כן צריך להשתמש בכוח הדיבור לתוכחה ואף לגערות בתחום החינוך!
גם כשאבא גוער בבנו, זה צריך להיות בנוסח "אני יודע שבסוף יהיה לנו ממך הרבה נחת – אבל מה קורה בינתיים?" ושוב, לא לומר זאת מן השפה ולחוץ, אלא באמת לבנות בנפשנו פנימה את האמון בילד.
סיפר לי בחור בדמעות-שליש שאבי והיה מוכיח אותו בנוסח הנ"ל – "המשפט הזה של אבא שלי הציל אותי כי ידעתי שתמיד אני אצא מזה!"
על הפסוק "אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך (משלי ט, ח) אומר החיד"א שכאשר אתה מוכיח אדם לא תאמר לו 'לץ', כי זה יגרום שהוא ישנאך, אלא 'הוכח לחכם', תאמר לו 'חכם', ואז 'ויאהבך' ויקבל תוכחתך!
*
המשנה ברורה מביא בהלכות שבת, בשם השל"ה, לומר על הדברים שקונים "לכבוד שבת קודש" משום "שהדיבור פועל הרבה בקדושה". ואנו נאמר: אתה רוצה לפעול הרבה בקדושה על הילדים? תוכל לעשות זאת בכוח הדיבור! זה לא "במקרה" אלא כתוצאה מכך שהכוח העליון ביותר באדם הוא כוח הדיבור. הדיבור חודר לנפש ברבדים הכי עמוקים!
*
מעשה שהיה ממחיש עד כמה ניתן להעצים את הזולת בעזרת "מילים":
במשפחה מסויימת נפטר הסבא שהיה תלמיד חכם, אציל נפש ובעל מידות טובות, ושמו ר' זלמן. באותה תקופה גם הלך לעולמו אחד מגדולי ישראל ושמו ר' יעקב זצ"ל – שהיה בשכנות עם המשפחה. כאשר נולד במשפחה בן-זכר נתרפאה המשפחה כולה וייקרא שמו בישראל "יעקב זלמן".
עם השמות הנפלאים בהם זכה הרך הנימול, היו כולם משוכנעים שיסב נחת גדול להוריו. אבל כאשר החל הילד לגדול, אפילו יום אחד של נחת לא היה ממנו. בהתחלה גוננו עליו ההורים, ומצאו הסברים לכל התלונות, אבל עד מהרה נאלצו להודות שהבעיה צומחת בביתם. לא בחיידר ולא בקרב חבריו.
מה עשו ההורים? התפללו. לא הפסיקו להתפלל. מי שהיה רואה את אמו מדליקה נרות בערב-שבת קודש, היה בטוח שקרה פה היום אסון – "וזכני לגדל בנים ובני בנים חכמים ונבונים אוהבי ד', יראי אלקים, אנשי אמת, זרע קדש, בד' דבקים, ומאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים ובכל מלאכת עבודת הבורא" – – –
*
כאשר סיים הצדיק'ל את שנות החיידר, המליץ המלמד לחפש לו מקום שמשלב רכיבת-סוסים, כי במסגרת סטנדרטית אין לו סיכוי. מצאו לו מקום, וגם שם לא רוו ממנו נחת. אבל איכשהו חלפו השנים ולישיבה-גדולה הצליח להשתחל למקום סטנדרטי. בכל זאת, דמעות של אמא בהדלקת נרות!…
בישיבה למדו מאות תלמידים, וביניהם עוד אחד שם "יעקב זלמן". בין שני ה"יעקב זלמנים" היו שני הבדלים. ההבדל הראשון פיזי, יעקב-זלמן "השני" היה רזה וגבוה – ויעקב-זלמן "שלנו" הפוך. ההבדל השני, רוחני. יעקב-זלמן שלנו בקושי למד – השני הפוך! מתמיד! פיינער! דין-נפש! פשוט כליל המעלות!
איך מבדילים בישיבה בין שני היעקב-זלמן? אם מגיע טלפון למשל, איך ידעו למי הכוונה? החליט מי שהחליט להצמיד ליעקב-זלמן המתמיד את התואר "גדול", שהרי דרכו לגדלות סלולה ועומדת!
אז היה את 'יעקב-זלמן'. והיה את 'יעקב-זלמן-הגדול'.
*
חלפו- עברו השנים והבחורים הגיעו לפרק "האיש מקדש". יום אחד הגיע לארץ ראש ישיבה מארה"ב, אשר תר אחר חתן לבתו המהוללה. ניגש אליו שדכן והודיע לו שאם ברצונו לחגוג בליל החתונה גם "הכנסת ספר תורה", יש לו הצעה מתאימה עבורו – ספר תורה חי!
– איך קוראים לו?
"יעקב-זלמן-הגדול".
– הגדול?
כן. זהו כינוי שנועד להבחין בינו לבין מישהו אחר בשם דומה, אך ממש לא "גדול"…
אהה!…
יצר קשר עם בחורים בישיבה והאינפורמציה כמעט שיכרה אותו. "הבחור הכי טוב בישיבה" היה השבח הבסיסי, מכאן זה רק עלה ל"בחור הכי טוב בכל עולם הישיבות"… שאל בחור שני, שלישי, רביעי שישי, שביעי. כולם פה-אחד נמנו וגמרו בשבח מעלתו.
סבר וקיבל
*
יצר מיד קשר עם שדכן. השדכן ניסה לומר משהו, אך ראש-הישיבה, בהתלהבותו כי רבה, דחק בו לסדר מיד פגישה שכן "הבת שלי הגיעה איתי לארץ!"
משהשתתק הצליח השדכן להתנצל ולספר שהוא באבל.
"אנטשולדיקט!" [- סליחה] התנצל הראש-ישיבה "ורק בשורות טובות!"
הוריד את השפופרת ושאל את עצמו מה אני עושה? עכשיו נמתין שבוע שהוא יקום? היה לא תהיה !… מי יודע אם היהלום לא ייחטף בתוך אותו שבוע!
הגיע הראש-ישיבה לנחם. ביקש סליחה ומחילה ואמר שעקב דחיפות הענין הוא מבקש רשות לעביר את ניהול השידוך לאחד מתלמידיו שמתגורר בארץ. הוא מתחייב שאם השידוך יעלה יפה יבוא השדכן על שכרו באופן מושלם, כאילו הוא, ורק הוא, ניהל את כל השידוך מרישא ועד גמירא.
להצעה כזו לא יכל השדכן לסרב…
מיד פנה הראש-ישיבה לתלמידו, ביקש ממנו ליטול על עצמו "מצוה שאינה יכולה להעשות בידי אחרים"… ואז נזכר ראש הישיבה שאפילו את הטלפון של המשפחה לא לקח מהשדכן. מה לעשות, ככה זה כשאתה נופל באמצע סעודת-הבראה. אז מה עושים? אין ברירה. תיסע לישיבה, תקרא ל'יעקב-זלמן-הגדול' ותבקש ממנו את הפרטים של הוריו. שים לב; יש שם שני בחורים באותו שם. יעקב-זלמן סתם ויעקב-זלמן-הגדול. אל תטעה ביניהם!
מיהר השדכן לישיבה. תפס את הבחור הראשון שנקרה בדרכו וביקש ממנו לקרוא ל'יעקב-זלמן-הגדול'. לא חלפו כמה דקות והצדיק ניצב מולו. שוחח עמו מעט, ביקש את הפרטים ויצא לדרכו.
דבר אחד לא ידע הראש-ישיבה: באותו יום נכנסו לפני כסא-הכבוד הדמעות הרבות שהורידו הוריו של יעקב-זלמן ("הקטן") והא ראיה: שהבחור שהשדכן החדש ביקש ממנו לקרוא ליעקב-זלמן-הגדול היה בחור שהגיע לישיבה ל"חיזוק". הוא עדין לא למד לעמוד על ההבדלים שבין יעקב-זלמן ליעקב-זלמן-הגדול, אבל כיון ששמע את הכינוי 'הגדול' הבין שהכוונה ל'גדול במידות גופו'. לא חשב פעמיים וקרא ל'יעקב-זלמן' שלנו – ממנו קיבל את פרטי ההורים…
*
אמו של יעקב-זלמן עונה לטלפון. מתוך היכרות עם ההצעות הקודמות שהגיעו, הבינה שהפעם נפלה טעות. היא הרי מכירה את המשפחה שמציעים, ואין סיכוי שהם יבחרו בבן שלה כחתן. כדי למנוע מבוכה, ביקשה מהמתקשר לברר עוד על הבן, אך הוא מילא את פיו בשבחים והסביר שכבר יש לו תשובה חיובית מהצד השני…
השפופרת נפלה.
קיצורו של דבר: הם הקימו בית-נאמן בישראל! בשבתות שהתארח אצל השווער הכין דבר-תורה בעזרת חבריו, ואיכשהו העניינים הסתדרו.
מה שצלצל באזניו כל הזמן היה הפתגם של אשתו "במה זכיתי לשמש ספר-תורה"? הוא לרגע אחד לא הבין את זה, הוא הרי מכיר את עצמו ויודע היטב עד כמה הוא לא ספר-תורה!
אבל היא חוזרת על זה שוב ושוב, אז אולי יש בזה משהו?…
יום רדף יום, וספר-תורה רדף ספר-תורה. האמון האדיר שהם נטעו בו – מתוך מחשבה מוטעית אמנם שהוא הספר-תורה המדובר… – חלחל אל ליבו ויצר את המהפך. הוא דבק בתורה, עד שהפך בעצמו לספר-תורה.
ביום הנישואין העשירי שלהם אמרה לו אשתו שהיא צריכה לתת שבח והודיה מיוחדת להשי"ת, כי בישיבה היכן שלמד היה עוד יעקב-זלמן "אבל הוא לא היה כזה מיוחד כמוך!!!" שמע את הדברים וחישב להתעלף…
כיום הוא מחשובי מרביצי התורה בארץ ישראל שליט"א! – – – [השם כמובן בדוי]
*
מדובר בסיפור אמיתי – מסיים הרב דרוק – ואם היה בידי הייתי מביא את אימו שתציץ בחלון הישיבה היכן שהוא מרביץ תורה, ותוריד דמעות – אך הפעם של שמחה!…
(מתוך מוסף שבת קודש פסת תשע"ח)