"ששת ימים תעשה מלאכה, וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה'" (לה, ב)
תמיהה מפורסמת, מה פרוש "אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות – ששת ימים תעשה מלאכה"? וכי אטו מצווים אנו על עשיית המלאכה בששת ימים? הלא עיקרה של מצוה היא שביתת השבת, והיה צריך להסמיך אל הציווי את מצות ביום השביעי קודש שבת שבתון. ברם, מפרש המהרש"ל זצוק"ל מלענטשנע, שתבות 'אלה הדברים אשר צוה' כו' מוסבות על האמור לפניהם, וכך שיעור הכתוב: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" – הקהיל ואיחד כל הכינוסים וכל ישראל יחדיו – "ויאמר אליהם אלה הדברים", שפעלתי עתה באיחוד ובכינוס לב ישראל, זהו "אשר צוה ה' לעשות אותם". – ועבודת מלאכה זו של השלום והאחדות נוהגת בכל ששת ימים, כדי להגיע מתוכה אל "ביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה'".
את המעשה המיוחד בטיבו שלפנינו, סיפר לי נכדו של הגאון המפורסם רבי משה קליערס זצ"ל, רבה של טבריה:
מידי שנה בשנה, ביום היארצייט של רבי משה קליערס, היה מגיע לעליה לציון יהודי זקן אחד, שהטריח את עצמו מירושלים, בנסיעה קשה של הימים ההם, אל קבר הצדיק שבבית הקברות העתיק בטבריה של מעלה.
באחת השנים ניגש אליו אותו נכד הנ"ל, ושאלו לסיבת טרחתו המרובה מידי שנה, כאשר אין הוא מבני המשפחה, וגם לא מתושביה של טבריה – בוודאי ישנה סיבה מיוחדת לבואו של זקן זה, ניחש הנכד. כנראה מסתתרת כאן עילה מעניינת, שתשפוך אור נוסף על גדלותו של הסבא. לכן ההין לברר אצל הזקן, ולחקור סיבת עלייתו, כדי ללמד דעת לדורות הבאים.
הזקן נענה ברצון לפנייתו של הנכד, ופתח בסיפור:
לפני שנים בהיותי אברך צעיר, נפגע ה'שלום בית' אצלנו, שהתגבר והתעצם כל העת. וכטבעה של מחלוקת, הכעס והמרירות חלחלו פנימה יותר ויותר, ורק יצרו עוד ועוד מריבות, כאותה 'פקעת' המסתבכת בינה לבין עצמה, באין דרך מוצא. הדברים החמירו והלכו, עד שיום אחד לא יכולתי יותר לסבול היסורים והמריבה, והחלטתי שעלי לקחת מעט הפוגה.
קמתי אפוא, ארזתי את מזוודתי והפלגתי אל טבריה הרחוקה, גם בשביל צורך מנוחת הנפש והחלפת הכוחות. אבל בעיקר כדי להתבונן ביני לבין עצמי בכל הסיפור הזה, לאיזה כיוון עלי לפנות… האם בכלל ניתן להשכין 'שלום בית' ביני לבין אשתי, או שמא חלילה אפסה כל תקווה.
הגעתי לעיר טבריה, שכרתי דירה קטנה לתקופה קצרה, פרקתי את מזוודתי, וסידרתי את חפצי האישיים. הדירה היתה יפה ונחמדה, וגם שקטה ושלוה. מחלונות הבית נשקפה הכינרת פרושה ככינור, עם מימיה השקטים והמרגיעים, שבסגולתם ליישב דעתו של אדם, ולהביאו למנוחת הנפש – שמאד הייתי זקוק לה באותה עת.
לאחר שהיה הכל מסודר כראוי וכיאות, יצאתי להתפלל מנחה מעריב בית הכנסת המרכזי של העיר. לאחר התפילה ברכני רב העיר הרב קליערס זצ"ל, בברכת "שלום עליכם" לבבית, כדרכו בתור הרב הראשי לקרב את האורחים המגיעים אל העיר וכו'. פעמים רבות היה מצליח בדרכי שיחות נועם אלו, לסייע להם במטרת בואם, בכל מיני דרכים ואופנים שהיו ברשותו.
גם במקרה שלי – ממשיך הזקן בסיפורו, פתח עמי הרב בשיחה נעימה. כששמע שמדובר באורח מירושלים עיר הקודש, שמח מאד. "והיכן כבוד ומתאכסן פה בטבריה?", שואל רב. סיפרתי לו על הדירה הצנועה והנחמדה שהשגתי במחיר לא יקר, שמתאימה מאד לתקופת מנוחה קצרה. על הצרות הרבות שלי, ועל 'שלום הבית' המעורער, כמובן לא סיפרתי לו. גם הרב הפיקח מצידו לא חיטט יותר מידי, לשאול על סיבות שאילצו אותי לקום ולעזוב את ירושלים, ולהרחיק עד טבריה. הספיקה לו עצם העובדה, שיש לנו כאן אורח יקר מירושלים קרתא דשופריא, ועל כך גדלה שמחתו.
לאחר אתנחתא קלה, פונה אלי הרב: "בצעם מדוע לא תבוא ללון אצלי בביתי, הרי שכירת דירת הנופש שמצאת עולה לך מחיר לא מבוטל, ומדוע לא אזכה אני וביתי במצוה כה חשובה, של הכנסת אורחים? אצלנו, אומר הרב בחיוך כובש, תוכל להנות ממנוחה נעימה ושקטה, לא פחות מאותה דירת חמד שמצאת! גם השקט והרחבת הדעת עם אותו נוף פסטורלי של טבריה העתיקה, ישתקפו בפניך. ואולי גם נוכל ללמוד קצת יחדיו, וכך תוכל להעביר כאן את ה'חופש' שלך בטוב ובנעימים, וללא הוצאה כספית מיותרת!"
האמת, מספר האיש, מתחילה לא נראתה לי הצעתו של הרב, רציתי קצת פרטיות שקט, אחר התקופה הקשה והסוערת שעברה עלי חפצתי להיות יותר עם עצמי, ודחיתי את ההצעה בנימוס. תרצתי את עצמי בכך, שאין זה נעים לי להטריח את הרב והרבנית החשובים, שהרי אין מדובר בלינת לילה יחיד, כי אם לתקופה של שבוע ויותר. אך משום מה, הרב לא אבה כל כך מהר לוותר על המצוה הגדולה שנפלה בחלקו, וניסה בכל מיני דרכים לשכנע אותי להתארח בביתם. "אין זו טרחה עבורנו כלל וכלל", הפציר בי הרב. "אדרבה הרבנית תהנה ותשמח מאד! אנחנו אוהבים לארח אורחים בביתנו, שכן האורחים מביאים איתם את השמחה ואת האור" – ביקש הרב.
קיצור הדבר, הרב לא הרפה ממני, וביקש לכל הפחות לנסות כמה ימים בביתם, ואם בכל זאת ארצה אחר כך בפרטיות לעצמי, אוכל תמיד לעבור לאותה דירת נופש. לא נותרה בפני שום ברירה, שכן אין זה נאה כך לדחות ולסרב לבקשה חוזרת ונשנית של רב גדול בישראל. ביטלתי אפוא את שכירות הדירה, שוב ארזתי את המטלטלים, והפעם לא לנסיעה ארוכה בת שעות, כי אם להליכה קצרה באויר הצח והנעים של טבריה.
משהגעתי לבית הרב, קיבלו אותי הרב והרבנית בסבר פנים יפות ובשמחה, הם הציעו בפני חדר צדדי בביתם לסדר בו את חפצי, ולאחר שסעדתי את לבי בארוחה נעימה, פרשתי לחדרי ללינת הלילה.
הארוח בבית הרב והרבנית נעם לי מאד, ישנתי שנת ישרים שקטה ושלוה, זה היה נחוץ מאד לי ולעצמותי, לאחר תקופה ארוכה של סבל, מריבה וחוסר שקט נפשי.
למחרת בבוקר עם שחר התעוררתי בכוחות רעננים ומחודשים לטבילת מקוה בימה של טבריה, ולתפילת שחרית. בטרם יציאתי את הבית רואה אני את הרב טורח בכמה טרחות בביתו, מתחילה הכין עבור הרבנית נטלה עם מים וקערה לנטילת ידים, לאחר מכן הוציא את המים ושפכם, ושוב רץ אל המטבח והעמיד קומקום להרתיח מים, ומשנשמעה שריקת הרתיחה, יצק את המים על גרגרי הקפה והכין כוס קפה חם ומהביל, בטעם ובארומה נפלאים!
כך מניח הרב את כוס הקפה המהביל על גבי מגש נאה, כשהוא מצמיד על ידה צלחת קטנה עם עוגיות טעימות, כך כנס עם ה'שי' הנאה והמלבב הזה אל חדרה של הרבנית, והגיש לפניה את התקרובת, כדי שתתחיל את יומה בכוס קפה המחמם את הגוף וגם את הלב…
אני בעמדי מן הצד, ממשיך האיש בסיפורו המרתק, הבנתי שכנראה הרבנית לא חשה בטוב, ונחלשה מעט, ולכן מטריח את עצמו הרב הצדיק לשרת אותה, בשרות כה אדיב ומסור. לכן הודעתי לרב בטרם יציאתי לבית הכנסת, שהנה מיד לאחר התפילה בעזרת השם אבוא לפנות את חפצי, ואחזור אל דירת הנופש ששכרתי אמש. "אינני רוצה להטריח את הרבנית החולה, חלילה", טענתי.
הרב התפלא מאוד, וגם נפגע קצת, "הרי הרבנית אינה חולה כלל וכלל! היא בריאה ושלמה ברוך השם כאחד האדם! ושמא לא נהנית אצלנו בבית? אולי היה חסר משהו, או אולי היה לך קר מידי בלילה? מדוע עוזב אתה אותנו כל כך מהר?" תהה הרב.
אמרתי לרב, שהיות ורואה אני שהוא צריך כל כך לטרוח ולשרת את אשתו הרבנית, הבנתי שלבטח היא אינה חשה בטוב, ואינני רוצה להקשות עליה יותר.
"מה פתאום" עונה הרב, אין כאן שום חולי ושום מחלה, חלילה וחלילה! אלא שראיתי בכתבי האריז"ל שצריך האדם לקבל על עצמו מצות (ויקרא יט, יח) 'ואהבת לרעך כמוך' לפני התפילה. וזה לשון קודשו (שער הכוונות דרושי ברכת השחר): 'קודם שהאדם יסדר תפילתו בבית הכנסת, צריך שיקבל עליו מצות ואהבת לרעך כמוך. ויכון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי על ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל, ותוכל לעלות מעלה ולעשות פרי." עד כאן לשון קודשו.
לכן חשבתי לעצמי", הסביר הרב, "למה לי לחפש אחר חבר בחוצות העיר או בבית הכנסת, כדי לקיים בו מצות 'ואהבת לרעך כמוך', הנה יש לי כאן מן המוכן בתוך הבית, אפשרות קרובה נינוחה ונגישה לקיום מצוה מופלאה זו".
שהרי כבר יסד מורנו הרב חיים ויטאל זצוק"ל בספר הליקוטים (פרשת עקב פ"ח) שכל עיקר כונת מצות הנישואין אינה באה כי אם בכדי לקיים בה מצוה זו של 'ואהבת לרעך כמוך', כשיאהב אותה כגופו, [וכמרומז בסוגיא דריש פ"ב דקידושין (דף מא ע"א). עיין שם].
"כמובן", סיים האיש את סיפורו, "שלאחר שיעור מוסר חי ומאלף שכזה השתנתה כל תפילתי ביחס לנישואין, כשהתבוננתי באורחות חייהם של חכמי התורה, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. למדתי היטב דרכי חיים ושלום, כיצד צריך האדם לכבד את אשתו ולאהוב אותה. מיד קיצרתי את חופשתי, קמתי ונסעתי לביתי. ומאז התהפכה כל צורת התיחסותי לאשתי, התחלתי לכבד אותה ולדרוש בשלומה ובטובתה. במקום להתקיף בכל מקום על המגרעת, או להתגונן מחיצי ביקור הרסנית, העלתי על נס את הצדדים החיוביים, והשתדלתי להשרות תמיד אוירה נעימה ופיסנית בשמחה ובאהבה. כמובן כמים פנים אל פנים, אף היא החזירה לי באותה מטבע, וחזר השלום לשכון בביתנו.
ומאז ועד היום מכיר אני טובה לרב הגדול, שבזכותו חזר השלום לבתינו, אחות חייו ומידותיו הנאצלות הם אור חיינו תמיד. ולכן מגיע אני בכל שנה אל קברו, כדי להדבק בדרכיו ובמעשיו" סיים הזקן את טיב סיפורו המופלא.
(מתוך 'טיב המעשיות')
