"מרבים העם להביא מדי העבודה" (לו, ה)
הכרת הטוב הייתה נקודה מרכזית במשנתה של סלבודקה. אדם שאינו מכיר טובה, חסר לו עיקר בצורת ה'אדם', כי מלבד ה'בין אדם לחברו' שיש בהכרת הטוב, יש בה 'בין אדם למקום', כדברי חז"ל "כל הכופר בטובתו של חברו, לבסוף כופר בטובתו של הקדוש ברוך הוא".
"פעם נכנסתי לאבי המשגיח", היה אבא מספר, "וסיפרתי לו על מאורע שהתפרסם באותם ימים: דין ודברים היה בין שני אנשים ונידון בבית המשפט. והנה נודע לאחד הצדדים כי בעבר קיבל השופט טובת הנאה כלשהי מבעל הדין השני. הוא דרש מהשופט שיפסול עצמו מלדון בתיק, אך השופט סירב והכריז ברוב יהירות: 'בית המשפט יודע להתעלות מעל קטנוניות שכזו, ודן בתיק בצורה אובייקטיבית לחלוטין!'
"הגיב אבי המשגיח: 'טעות גדולה היא זו. הבעיה שבקבלת שוחד אינה תכונה שלילית אלא להפך – נקודה חיובית של הכרת הטוב. זו הסיבה שאף גדולי התנאים חששו מכל שוחד, ואפילו משוחד רחוק מאוד. "'אם כן', הוסיף המשגיח, 'שופט זה, שאומר שביכולתו להתעלם מהכרת הטוב על טובת הנאה שקיבל, אינו 'מעל' הקטנוניות של בני האדם, אלא 'מתחת' המינימום של בן אדם!!!'"
הנהגה זו נספגה באישיותו של אבא. הרוממות שלו התבטאה בין השאר בהכרת הטוב על כל דבר ודבר שקיבל בימי חייו, הן מהקדוש ברוך הוא הן מבני אדם.
תלמידים שזכו ללוות את אבא בנסיעותיו או בלכתו בדרך, זכו ליחס מיוחד של הכרת הטוב. אף שהיו תלמידיו, אף שידע כי הם ששים ללוותו, לא ויתר על יחס זה. הן הכרת הטוב – זוהי צורתו של האדם!
"התלוויתי לראש הישיבה לנסיעה", מספר תלמיד, "ולאחר מכן רציתי לשוב לישיבה. ראש הישיבה היה צריך להמשיך משם למקום אחר, אך למרות מחאותיי התעקש להחזירני ברכבו לישיבה, משום הכרת הטוב".
כך סיפר גם הרב שמואל כהן, שליווה את אבא פעמים רבות בנסיעותיו: "תמיד כששבנו לישיבה היה מתעקש שהנהג ימשיך ויוריד אותי סמוך לביתי, אף שאני מתגורר קרוב למדי לישיבה".
כאשר נסע לגדולי הדור היה מקפיד תמיד להכניס עימו את מלוויו, ומעולם לא השאיר אותם להמתין בחוץ. אף כאשר היה לו דבר אישי לדבר עם הגדולים, היה מבקש להשאירו לבד בחדר רק אחרי שהכניסם להתברך.
פעם נסע אבא להתייעץ בעניין מסוים עם רבי מיכל יהודה ליפקוביץ, והשיחה התארכה יותר מהרגיל, בעוד המלווה ממתין בחוץ. כשיצא אבא פנה אל תלמידו ואמר לו: "אתה חיכית לי זמן רב, עכשיו היכנס אתה לדבר כמה רגעים ביחידות עם רבי מיכל יהודה…"
"פעם נסעתי עם ראש הישיבה לחו"ל", סיפר תלמיד, "ומקומי במטוס היה רחוק ממקומו של ראש הישיבה. פתאום שאל אותי אחד היושבים בסביבתי: 'האם זהו אבא שלך?'…
"זה היה אחרי הפעם השלישית שבה קם ראש הישיבה ממקומו וצעד עד מקומי כדי להתעניין אם הכול בסדר! הרי, מי אם לא אבא דואג כך לבחור הנוסע עימו?!"
כאשר היו תלמידים מנסים לוותר על הכבוד שחלק להם, היה מגיב בלשון הגמרא: "כך עושים לבני לויה?"…
על המושג 'בני לויה' סיפר גיסי ר' זאב רוטנברג: "ניגשתי לאבא להתייעץ עימו על משרה תורנית שהוצעה לי. היו לי כמה ספקות, ושטחתי אותם לפניו.
"להפתעתי הרבה שאל אותי אבא: 'אם תקבל את המשרה, האם תוכל להמשיך בלימודך הקבוע עם החברותא שלך?' והסביר לי: 'אם לא תוכל להמשיך ללמוד איתו, יש כאן שיקול נוסף של 'כך עושים לבני לויה'. הרי אתם לומדים כבר שנים ביחד, ויש לשקול אם במצב כזה נכון לנטוש בן לויה!'
"זה היה כיוון חשיבה מפתיע מאוד בעבורי!"
"מדוע המושג 'הכרת הטוב' טבוע בלשון הזה דווקא?" היה אבא שואל, "הרי היה מתאים יותר לנסח: 'החזרת טובה'!"
והשיב: "זאת משום שיסוד הדבר הוא ההכרה בטוב שנעשה לאדם, ואילו השבת הטובה היא רק תוצאה. אדם שחסר לו במידת הכרת הטוב, הרי הוא מנסה לכפור בטובה. הוא משכנע את עצמו שהטובה שקיבל מפלוני אינה גדולה כל כך, או שנעשתה מטעמי רווח… וכך אינו חש מחויבות להשיב עליה.
"משום כך נקראת המידה 'הכרת הטוב', כי ההכרה בטובה וההודאה על האמת שאכן נעשתה טובה היא השורש לכול!"
ומהי משמעות הביטוי המצוי 'אסיר תודה'?
"אכן", היה אבא מזהיר: "זו צריכה להיות התחושה של אדם שקיבל טובה מחברו. עליו להרגיש שהוא קשור באזיקים עד להשבת הטובה!"
בהיותנו ילדים סידר אבא שאחד הבחורים ילמד איתנו בקביעות. אבא רצה לשלם לו על טרחתו, אולם הוא סירב בתוקף לקבל תשלום.
אבא הכיר לו טובה כל הימים, ותמיד חיפש הזדמנויות לגמול לו על כך. כאשר שב מחו"ל נשק לבחור הזה באהבה ואמר לו: "כל הזמן אני זוכר את החסד שאתה עושה עימדי כאשר אתה לומד עם בניי, ובלי נדר אשיב לך כגמולך!"
כאשר הגיע בחור זה לפרק השידוכים נרתם אבא לסייע ככל יכולתו ואף דחף מאוד את השידוך שלו. לאחר האירוסין אמר לו: "אני מקווה שהצלחתי להשיב לך מעט ממה שאני חייב לך, שהרי אתה ה'רבי' של בניי!"
אבא שב מחו"ל. הנסיעה הייתה ארוכה ומתישה, ולמרות עייפותו נכנס אבא לבית המדרש. הוא התיישב על הספסל האחורי, ועד מהרה ניגשו אליו שני בחורים ובפיהם קושיא על הסוגיה הנלמדת.
במשך דקות ארוכות טרח לבאר את הנושא, כשהוא נותן להם מבט חדש על הסוגיה ומבהיר להם מושגים והיבטים בעניין, ולאחר מכן אמר להם: "אני רוצה להודות לכם! הגעתי עכשיו מטיסה, והייתי עייף וחסר כוח, והנה באתם והחייתם אותי, הכנסתם אותי מחדש ל'ברען' ולסוגיא!"
גם לעובדי הישיבה היה אבא מאיר פניו ומביע בפניהם את הערכתו על תרומתם לישיבה.
כלתו מספרת שבעת בניית דירתה הגיע אבא לביקור באתר הבנייה, והנה – אחד הפועלים הערבים רץ לקראתו בהתרגשות. התברר כי הפועל עבד בעבר בבניין הישיבה ברוממה, ומאור הפנים של אבא והכרת הטוב שלו שבו את ליבו, עד שחש ידיד קרוב של אבא.
את חיוב הכרת הטוב הנחיל אבא גם לתלמידים. תמיד היה מעורר אותם להנהגה ראויה זו, המתאימה למי שהוא בדרגת 'אדם'. "אל תגידו 'תודה', תעשו 'תודה'", היה אומר לאלו שבאו להודות לו בכל מיני הזדמנויות.
אבא דרש מהתלמידים לחלוק כבוד רב לנדיבי הישיבה בבואם לביקורים, והתמיד לדבר בשבחם על תמיכתם בישיבה.
הוא היה חוזר ומשנן לתלמידים שעליהם להתחזק בלימוד וביראת שמיים, שכן הם נהנים ממה שטורחת הישיבה בעבורם ומתמיכתם של הנדיבים, והרי כל אלו מתאמצים בעבורם במטרה לכלכל תלמידי חכמים.
"עליכם לזכור שבעצם לא ראוי ליהנות ממתנת אחרים, אלא שאנו עושים זאת כדי שנוכל להתעלות בתורה וביראה. אם כן, חובה עלינו להתאמץ ולמלא את תפקידנו בשלמות, כדי להכיר טובה לנדיבים היקרים ולזכות אותם בהחזקת התורה!"
אבא הרבה לשוחח עם הבחורים על מצוות כיבוד הורים כחלק מחיוב הכרת הטוב. "הנחת הגדולה ביותר שיש להורים היא כאשר הבן שקוע בלימוד", היה חוזר ומשנן להם.
הוא היה רגיל לומר לתלמידים, כי יש הסבורים שאם ישובו הביתה לעיתים תכופות ישמחו את הוריהם, אך לא כן הדבר. כשהבן שב הביתה בתדירות גבוהה ההורים מודאגים שמא לא טוב לו בישיבה ולכן הוא 'בורח'. "אמנם לכם, ההורים מראים שהם שמחים בבואכם", 'גילה' להם, "אבל אלי הם מתקשרים בדאגה רבה, לשאול מדוע אין בנם נהנה בישיבה…"
כאשר נודע לו שאחד התלמידים ערך סיום מסכת או מסר 'חבורה' ולא סיפר על כך להוריו, היה מוכיחו: "הרי זו ענווה שאינה במקומה! איך ייתכן למנוע נחת כזו מההורים?"
לפעמים נטל את התפקיד על כתפיו והיה מתקשר בעצמו אל ההורים, לספר להם על הצלחת הבן כדי לשמחם. פעם אחת אף ציין שהוא שמח יותר כאשר האם עונה לטלפון, מכיוון שבקולה ההתרגשות ניכרת יותר…
רבות שמענו מאבא על גישתו הייחודית של סבא המשגיח בעניין הדרך הנכונה לקיום מצוות 'כיבוד אב ואם'. במבט ראשון נראה שהאופן הטוב ביותר לגלות להורים את גודל הכרת הטוב שחשים כלפיהם הוא להוכיח להם כמה טרחנו ועמלנו בעבורם, אולם באמת ההורים אינם שמחים לשמוע שנדרש מאמץ גדול כדי לסייע להם. הרי טבע ההורים להעניק לילדיהם, וכאשר הם זקוקים לקבל מהם עזרה נגרמת להם עוגמת נפש.
נמצא שהדרך הטובה ביותר לקיים מצוות כיבוד הורים היא להראות להם שהדבר לא היה לטורח כלל ולא היה כרוך בשום מאמץ.
סבא היה אומר שכך נהג יעקב אבינו;
כאשר הביא לפני אביו את המטעמים שהכינה אמו, אמר: "כי הקרה ה' אלקיך לפני". במקום לספר לאביו כמה טרח בהכנת המאכלים – התאמץ להרגיעו שלא התייגע יותר מדי אלא בנקל עשה את מצוותו.
משלחת גדולה מטעם משרד הרווחה הגיעה לביקור בישיבה, כדי להכיר מקרוב פנימייה של ישיבה, לראות כיצד היא מתנהלת ולקבל החלטות בעניין התקציבים הניתנים לפנימיות ממשרד הרווחה.
העסקנים, הטורחים רבות בהשגת תקציבים לישיבות, ביקשו שהנהלת הישיבה תקבל את המשלחת ואף אבא ישוחח איתם בעצמו, כדי להציג להם את הדברים באופן המיטבי.
המשלחת מנתה כעשרים איש, חילוניים כולם, אנשים שלא ראו ישיבה מעולם וזה היה להם המפגש הפיזי הראשון עם ישיבה.
במאור פניו הידוע הכניסם אבא לסלון ביתו, הושיבם סביב השולחן, ובעוד אמא מגישה תקרובת מכובדת פתח עימם בשיחה. השיחה התנהלה בנעימות. האנשים גילו התעניינות רבה, שאלו שאלות וקיבלו את תשובותיו הפיקחיות של אבא.
"איך אתם מתמודדים בפנימייה עם הבעיה הידועה של אלימות הנוער?" נשאלה השאלה.
אבא לא ענה ישירות. "ברצוני לתאר לכם איך אנו מחנכים את התלמידים לכיבוד אב", הוא אמר.
תמיהה נראתה על פניהם של חברי המשלחת; כיצד קשור עניין כיבוד אב לאלימות בתוך הפנימייה? אולם הם היטו אוזן והקשיבו.
אבא תיאר להם את גישתו של סבא, המדריכה לסייע לאב ולטרוח בעבורו ככל האפשר, ועם זאת להדגיש בפניו כי הטרחה לא עלתה בקושי, אלא "כי הקרה ה' אלקיך לפני".
"כאשר מדברים על דברים כאלו, ברמה מוסרית שכזו, האם יש צורך לטפל בבעיה של אלימות הנוער?!" סיים אבא את דבריו.
המסר הובן היטב. לאחר השיחה לקח אבא את חברי המשלחת לסיור בפנימייה ולביקור בבית המדרש. הם הביעו התפעלות גדולה למראה הסדר והניקיון השוררים בפנימייה. כמה מהם אף הציצו אל העציצים הפזורים ברחבי הפנימייה ותמהו: "איך ייתכן שהעציצים אינם מלאים בבדלי סיגריות?!"
אמא, שהתלוותה אף היא לסיור, שמעה אחד מהם אומר לחברו: "הייתי רוצה להביא את הבן שלי לראות את הבחורים האלה, אבל אני חושש שהוא ירצה להישאר כאן" – – –
( קטעים מתוך הספר שעומד לצאת לאור בתקופה הקרובה)