סיפר הרה"ק רבי נפתלי צבי מבאבוב זיע"א בשם הרה"ק מהר"ש מבאבוב זיע"א: במדינת פולין היתה עיר קטנה ושמה יאנוב. הרב אב"ד דשם היה אדם גדול, תלמיד חכם וירא שמים, ושידך את בנו הגדול בעיר רחוקה. כשקרב זמן הנישואין נסע הרב עם בנו החתן למקום מגורי הכלה, וגם נסעו אתם כמה עגלות עם השושבינין וידידים להשתתף בשמחת החתונה. כשהגיע זמן מנחה עמדו כל העגלות להתפלל באמצע היער, והרב התרחק קצת מהמלוים להכין את עצמו לתפלת מנחה, אולם כשרצה לחזור להעגלות טעה בדרך ונכנס יותר ויותר לתוך עובי היער עד שסגר עליו היער. החתן והשושבינין עמדו והמתינו להרב, וכשראו שאינו חוזר התפללו מנחה לפני שקיעת החמה והתחילו לחפש אחריו.
בינתיים חלפו ועברו עוד כמה עגלות מאנשים שהיו נוסעים להחתונה, וכששמעו שהרב נאבד מהם אמרו שראו גביר אחד מהעיר שנסע לחתונה וכנראה שראה את הרב תועה ביער ולקחו עמו על העגלה.
כיון ששמעו איזה פתח שהרב כבר נסע להחתונה עם הגביר, התנוצצה בהם רוח של תקוה וקיבלו הסברא ונסעו הלאה להחתונה. כשהגיעו למקום החתונה ראו שם את הגביר, אולם הלה לא ידע מאומה אודות מקום המצאו של הרב. הקהל נחרדו על שלום רבם, אולם נמנו וגמרו שאין לעכב את החתונה, וערכו את סדר הנישואין בלי נוכחותו של הרב אבי החתן. אחרי ככלות הכל חזרו כולם אל ביתם, ובדרכם נסעו שוב על יד היער וחפשו בכל מיני חיפוש ולא מצאו את הרב, וחשבו שאולי חזר הרב אל ביתו אחר שתעה בדרכו. אך כשבאו לביתו לא מצאוהו גם שם. תיכף שלחו שלוחים לכל הגלילות לחפשו, אולם נכזבה תוחלתם ואין קול ואין עונה.
לאחר כמה שבועות חזר הרב לעירו וכמובן היתה השמחה עד אין לשער, שעודנו חי והוא בבריאות שלמה. וסיפר הרב, שכשהלך להכין עצמו לתפלת מנחה התרחק ביותר מהעגלה, וכשרצה לחזור לא מצא את העגלות ותעה ביער ולא מצא שום מוצא בדרך, וכך חלפו עליו כמה שבועות והיה אוכל מהפירות שגדלו ביער, עד שהגיע לאיזה עיר ומשם חזר אל ביתו.
אולם לצער כולם הבחינו וראו שטלטולי הדרך השאירו על הרב רושם כבד, עד שטעה בחשבון הימים, וביום חמישי בשבוע טעה וסבר שהוא כבר למחרתו יום ששי ערב שבת קודש. ותמה הרב, מדוע אין עוסקים בהכנות לשבת. וכשענו לו שהיום יום חמישי, גער בהם שאינם אלא טועים, כי לפי חשבונו היום יום ששי בשבת. והיה הרב הלז אדם גדול בתורה, ובתכונת נפשו היה עומד כחומה בצורה בדרישותיו והנהגותיו, וגם בזה עמד על דעתו בכל תוקף שיום שבת קודש ממשמש ובא. והכין עצמו לקראת שבת המלכה והלך לבית המדרש להתפלל קבלת שבת כנהוג.
אנשי קהילתו נבהלו מאד והשתדלו לבאר לו כי בתקופה אשר טעה במדבר נתחלפו לו הימים וטעה בחשבון ימי השבוע, אך הרב התנגד לקבל את הדברים. גם כאשר הביאו אליו רבנים וגדולי תורה שישפיעו עליו וידברו על לבו, השיב פניהם ריקם, והוא באחת ומי ישיבנו, שהמה טועים בחשבונם, ואילו שיטתו היא האמיתית והנכונה.
השמועה הגיעה עד להרה"ק הרבי ר' שמעלקא מניקלשבורג זיע"א וגרם לו צער רב, איך שרב חשוב שומר את השבת ביום שלפניו, ואף גם זאת שהוא ללעג ולקלס בעיני הבריות. קם הרבי ר' שמעלקא ונסע אל העיר יאנוב בכדי לסייעם בדרך חכמה.
הרבי ר' שמעלקא הגיע לעיר יאנוב ביום ה' בשבוע, שעל פי חשבון הרב היה זה יום ערב שבת. הרב דמתא שמח מאד לקראת הרבי ר' שמעלקא, ושאל לו: האם כבודכם ישבות אצלנו לשבת קודש. ענה לו הרבי ר' שמעלקא: בוודאי אשבות כאן. רבי שמעלקא עשה עצמו כאילו גם הוא מכין עצמו לשבת, והראה גם לכל העם שגם הם יעשו כן. וציוו לכל הקהל שיבואו לביהמ"ד להתפלל קבלת שבת ומעריב כפי שנהוג בערבי שבתות.
הרב מיאנוב התפלל לפני העמוד והצבור התפללו בלחש תפלת מעריב של חול. אחר התפלה ציווה רבי שמעלקא שלכבוד הרב יבוא כל הציבור לבית הרב. בשעת הסעודה, באמצע הסעודה כשכבר נאספו כל אנשי העיר, אמר רבי שמעלקא להרב מיאנוב: הרי אתם מחוייבים בסעודת הודאה, שהרי נס גדול עשה השי"ת אתכם, שתעיתם ביער למשך כמה שבועות וב"ה ניצלתם, אכלו רעים שתו ושכרו דודים לכבוד השמחה הגדולה. וציווה להעמיד משקה על השולחן, וכיבד להרב מיאנוב לשתות כוס אחר כוס. וציווה גם להביא משקה המשכר ביותר, והשקה להרב מיאנוב הרבה מאותו היין עד שמרוב שכרותו נפלה עליו תרדמה גדולה.
מכיון שראה רבי שמעלקא שהשינה גברה עליו, ציווה להיזהר בזהירות גדולה שלא יקיץ. והביאו לו כר וכסת, ורבי שמעלקא נשאר שם לשמור עליו שלא יעשו שום קול ולא יקיצו אותו, והיות שהיין היה מהמינים המשכרים ביותר עשו בו פעולה יתירה שהיה ישן כך מעת לעת שלם עד לליל המחרת שהיה באמת ליל שבת קודש, ואז באו אנשי העיר עוד פעם באמצע סעודת שבת בבית הרב, ורבי שמעלקא אמר תורה. ובסוף הסעודה אמר רבי שמעלקא: יאנוב'ער רב צריכים להקיץ, שכבר סיימנו הסעודה וצריכים לברך ברכת המזון. הרב הקיץ משינתו ואמר: אוי, הרי נדמה לי שישנתי זמן רב. אמר לו רבי שמעלקא: יא, יא, איר זענט גוט געשלאפן [-אכן, אתם ישנתם היטב]. וציווה רבי שמעלקא שהדבר ישאר בסוד, שלא ירגיש הרב שישן למעת לעת שלם, ומני אז הוחזר עטרת השבת ליושנה, ושוב לא נחלק הרב בחשבון הימים, ונדמה לו שהוא כיום אתמול, ושמח שהקהל השלימו עמו וקבלו את דעתו ותיקנו את הלוח על פי חשבונו והכל על מקומו בא בשלום ('מגן אבות' עמוד תתטו).
#
על הפסוק (שמות לא טז): 'וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם', כתב רבינו האור החיים הקדוש זיע"א: צריך לדעת למה הוסיף עוד שמירה אחרת. עוד צריך לדעת כוונת אומרו 'לעשות את השבת', ורבותינו ז"ל דרשו מה שדרשו.
ופירש רבינו האור החיים הקדוש שיש אזהרה מיוחדת להזהר ולהשמר שלא יבוא לידי טעות במנין וחשבון הימים, שלא יטעה לומר על יום אחר שהוא יום השבת: ואולי כי בא לצוות שישמרו לבל יבואו לידי מכשול טעות היום כדי לעשות את יום השבת לאמיתו, והוא אומרו 'ושמרו בני ישראל את השבת' כדי לעשות את השבת הידוע שלא יבא לידי טעות, והגם שיקדש יום שביעי כנזכר בסמוך זה אינו יום השבת כפי האמת. או ירמוז לפי מה שפירשנו בפסוק שלפני זה שיצו ה' למי שאבדה לו ידיעת היום שימנה ששה ימים ומשמר השביעי, לזה בא לתת טעם ואמר 'ושמרו בני ישראל את השבת' שהוא יום שמקדש למנינו, והטעם הוא לעשות את השבת האמיתי כדי שלא יפקע מזכרונו מצות יום המקודש. וטעם שהזכיר יום ז' בשם שבת לא חש עליך לטעות, ממה שגמר אומר 'לעשות את השבת', הרי זה מראה באצבע כי שבת ראשון הוא שבת אשר עושה לחשבונו.
(ספיר ויהלום פר' כי תשא תש"פ – להגה"ח ר' מנחם מנדל פומרנץ שליט"א)