הגאון רבי עזריאל טאובר זצ"ל מספר בספרו "פרקי מחשבה" על מה שהניא אותו לעסוק בענייני אמונה ובטחון:
לאמי ע"ה נולדו ילדים בתוך שנות הזעם, כאשר נראה היה שכל העולם עומד להיחרב. היו שואלים אותה: מדוע תביאי ילדים לעולם והרי סכנה גדולה תרחף עליהם ומי יודע עם ייוותרו בחיים? אך היא השיבה: אני עושה את שלי והקב"ה יעשה את שלו ובהדי כבשי דרחמנא למה לי (למעשה, חוץ מילדה אחת שרדו כל הילדים את המלחמה).
זכורני בתקופה אחת בהיותי בן שש שנים בלבד, היינו מוסתרים ב'בונקר' בבודפשט מחופשים לגוים, ואבי היה מחזק אותנו תדיר באמונה וביטחון ומדבר אתנו על שבת ותפילין ומתפלל אתנו מתחת לשמיכה כדי שלא ייוודע לגויים הדרים אתנו בבונקר שאנחנו יהודים.
פעם נפלה פצצה מחוץ לבונקר ומן ההדף נפל אבי על המדרגות ואיבד את הכרתו. מיד השכיבו אותו על המיטה ועזרו לו לחזור להכרתו. משחזר להכרתו, קירבני אליו ואמר לי: מרגיש אני שקיצי קרב, מבקש אני להשאיר לך צוואה.
ראה נא! אמך נמצאת במחנות וכפי הנראה לא תזכה עוד לראותה. אני מבקש ממך שתשמור על אחיך הקטנים אשר שמותיהם היהודיים הם: יצחק צבי, יחיאל וכו' ותזכיר להם תמיד שהם יהודים, ותזכרו תמיד שהקב"ה הוא אבי יתומים וידאג לכם לכל מחסורכם…
אולם מה' יצא הדבר ואבי נשאר לחיות שנים הרבה עד שנת תשנ"ט, ואף אמי ניצלה מן המחנות וחזרנו ונפגשנו כולנו כל בני המשפחה אשר יצא מהם דור שלם של תלמידי חכמים מופלגים.
ממשיך רבי עזריאל ומספר:
עמדתי בשבע ברכות שערכתי לבתי הצעירה בפרשת שופטים ונשאתי דברים על הפסוק "תמים תהיה עם ה' אלוקיך, "ועל פירוש רש"י "אל תחקור אחר העתידות". חשבתי אז לעצמי שיש פירוש פשוט לדבר – הרי אין לנו כלים להכיל את העתיד, ואם כן מה תועיל לנו התאמצותנו לגלות את העתיד, אך לשווא יהיה עמלנו.
פניתי אז לאבי שישב בשולחן המזרח ודיברתי אליו: הזוכר אתה אבי מה שאמרת לי לפני חמישים שנה בבונקר בבודפשט? תאר לעצמך, אילו הייתי יודע אז עתידות והייתי אומר לך– למה תדבר כן אבי? רואה אני שתיוותר בחיים ותחזור ותפגוש את אמי ואת כל בני המשפחה ויהיו לכם עוד חמשה ילדים ותרוו מהם נחת דקדושה, וכעבור חמישים שנה תשתתף בשמחת שבע ברכות לבתי הצעירה במאנסי – וכי היית מאמין לי?!
אמר לי אבי היושב בשולחן המזרח: לא, לא הייתי מאמין לך.
חזרתי ושאלתי אותו: אם הייתי מראה לך תמונה ברורה של שמחת השבע ברכות, ההיית שואב מזה חיזוק? ואבי חזר ואמר: לא, כי לפי המצב שהיינו שרויים בו אז, הלב לא היה יכול להכיל מצב אחר.
פנה רבי עזריאל אל המסובין ואמר: זה נקרא "אל תחקור אחר העתידות". כשהאדם נמצא במצוקה, הוא אינו יכול לתפוס אף לא את החלק הטוב של העתיד.
הבנה נפלאה היא. תמים תהיה עם ה' אלוקיך פירושו: איני יודע כלום. אני יודע רק דבר אחד – יש אלוקים בעולם והוא טוב ומטיב ואני עובד אותו ואיני חוקר אחר העתידות, כי איני יכול, שהרי אין לי את הכלים לכך. וכי מה אני יכול לעשות? לצייר ציורים בלב? הלא בוודאי יהיו אלו ציורים מעוותים!
על המשנה "חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה", מביאה הגמרא (ס, ב ): "אמר רבא לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה". והרמב"ם בפירושו על המשנה כותב: רוצה לומר שיקבלם בשמחה ויכבוש רגשותיו ויישב דעתו כשמברך ברוך דיין האמת, עד שייראה כמו בזמן שהוא מברך הטוב והמטיב, וכמו שאומרים חכמים ברוב ענייניהם כל מה דעביד משמיא לטב.
וכאן מוסיף הרמב"ם הוספה נפלאה: "וזה דבר מושכל אצל הנבונים, אע"פ שלא הזהירה עליו תורה, לפי שהרבה דברים נחשבין לרע בתחילתם – וסופם מביאים טובה גדולה, והרבה דברים נחשבים בראשיתם טוב ויהיה בסופם רע מאוד, ולכן אין ראוי לנבון להצטער בבוא צרה גדולה וגזירה הרת סכנה, לפי שאינו יודע התכלית".
כלומר: קודם שנעסוק ב"חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה", צריך האדם לדעת שיתכן שיהיה לו טוב. כשאדם כבר מתחיל לחדור לחלק המציאותי ולחקור אולי יהיה כך ואולי יהיה כך, כמה אחוזים יש לכאן וכמה אחוזים יש לכאן, הוא כבר חוקר אחר העתידות. אך האדם צריך לומר לעצמו כך: וכי אני יכול לדעת מה יהיה בעתיד?! הלא איני יכול, ואם כן איני רוצה לדעת. והרמב"ם מדבר על החלק הראשון. הוא אומר: אתה צריך להודות, אתה יודע למה? כי במציאות אי אפשר לדעת מה יהיה בעתיד ואם כן אין לדאוג כל כך, וממילא הרבה יותר קל להודות ולהלל. ומי שמרגיל את עצמו בכך, נעשים חייו חיים מתוקים ונעימים.
(מתוך שיעורו של הגה"ח רבי שמעון שפיצר שליט"א, 'הבינני')