הרב אייזיק רוזנבלום
בצעירותי זכיתי לעבוד פעם עם מחנך ותיק ובעל ניסיון עשיר בשדה החינוך. הוא פיקח על עבודתי מעת לעת, וההערות המחכימות שהעיר לי, סייעו לי להשתפר ולהיות מלמד טוב יותר ומחנך מוצלח יותר בסייעתא דשמיא.
איני זוכר מה היה הרקע לאותה שיחה שקיבלתי ממנו בפעם ההיא, אבל המסר שקיבלתי ממנה רלוונטי לתחומים רבים בשדה החינוך, הן עבור מלמדים ומורות, והן עבור אבות ואימהות.
אותה שיחה עסקה בסיפור שאירע עמו עצמו מספר שנים קודם לכן, וכך סיפר לי המחנך הוותיק:
"בתלמוד התורה הקודם בו עבדתי, היה ילד שמאוד מאוד 'החזיק מעצמו'. הוא היה מלא בחשיבות עצמית, ומבחינתו האמרה של חז"ל ש'חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם', די תמוהה, כי הרי ברור שהעולם נברא בשבילו והוא לא מבין מה חידשו חז"ל באמירה הזאת.
"אני עצמי לא יכולתי לסבול את ההתנהגות הזאת", אמר לי המחנך, "מה זאת הגאווה הזאת? כמה אפשר להתגאות? אתה בסך הכל ילד בן 12, למדתי בקושי שלושה או ארבעה פרקי גמרא, הציונים שלך סבירים לגמרי, אתה לא איזה גאון שכל הדורות האחרונים חיכו להולדתו, ילד סביר כמו כל הילדים הסבירים, מה זאת ההתפעלות שאתה כל כך מתפעל מעצמך?
"לאט לאט התחלתי לסדוק לו את הגאווה. קראתי לו, שאלתי אותו כמה שאלות, אחרי שהוא ענה לי תשובות הוכחתי לו שהוא בעצם לא הבין כלום.
"פעם אחרת הראיתי, כאילו כבדרך אגב, שהוא ממוקם רק במקום הרביעי בכתה בממוצע הציונים השנתי, גרמתי לו להתחיל לפקפק בקביעה שקבע לעצמו שהוא כזה חשוב ומוערך כפי שהוא חשב עד אז.
הסבא מנובהרדוק
"באחד הימים קיבלתי טלפון. על הקו היה אביו של אותו ילד. בירכתי אותו לשלום ושאלתי מה מביא אותו להתקשר אלי… אבל האבא אמר לי שהוא רק רוצה לשאול אותי שאלה:
"תגיד לי", כך הוא אמר, "קוראים לך 'הסבא מנובהרדוק'?".
"מה? מה לי ולסבא הקדוש מנובהרדוק שהיה מגדולי תנועת המוסר ואשר האיר באורו הבהיר על הארץ והדרים עליה מגודל קדושת תורתו. איך הוא משווה בכלל?
"כי הסבא מנובהרדוק", המשיך האבא והסביר את עצמו, "הוא ידע לקחת תלמיד, לפרק לו את האישיות שלו באופן מוחלט, להשבית את הגאווה שהיתה לו בלב, ולאחר מכן לבנות אותו מחדש עם אישיות זכה וברה, אישיות של בן תורה אמתי שיש לו יראת ה' טהורה, שיש לו אהבת ה' הבוערת בלבו כרשפי אש.
"אני רואה שאתה מנסה לפרק לבן שלי את האישיות. אתה ממש שמת לעצמך למטרה להשבית את הגאווה מלבו וללמד אותו להתנהג בענווה.
"אין לי שום בעיה עם זה", כך אמר לי האבא, "אני חושב שגאווה זאת מידה מאוד רעה, ובהחלט כל יהודי צריך לשרש אותה מהלב שלו.
"אבל כשאתה מפרק את האישיות הקיימת שלו, אני רק רוצה לוודא שלפני שאתה שובר אותה ומשמיד אותה מעל פני האדמה, שיהיה ברור שאתה תצליח לבנות לו אישיות חדשה ונקייה מכל שמץ של פסול. שלא תשאיר אותו שבור ומפורק ותמשיך הלאה בחיים, בזמן שהילד שלי נשאר בלי מנוע שיגרום לו לקום בבוקר ולהמשיך ללמוד בחיידר ובישיבה…".
"המשפטים שאמר אותו אבא", כך סיפר לי המחנך הוותיק, "הכו בי כמו מהלומות. אני זוכר עד היום שאחרי אותה שיחת טלפון לא יכולתי לדבר במשך כמה שעות. אני כבר עשרות שנים מחנך, והאבא הזה נתן לי שיעור אחד בחינוך, שבבחינה מסוימת הוא שווה יותר מכל הניסיון שצברתי עד עכשיו…".
שלא יישאר בלי מנוע
כל הורה רוצה שהילד שלו יהיה מושלם במידות טובות, בענווה ובשפלות, בזהירות ובנקיות, בזריזות ובדקדוק המצוות.
אנחנו לא רוצים שהילד שלנו יתגאה, אנחנו לא רוצים שהילד שלנו ילמד תורה ממניעים פסולים, אנחנו רוצים שהוא יהיה טהור וקדוש, שכל שאיפותיו תהיינה זכות וברות.
אנחנו רוצים שהילד יהיה מלאך!
זה בסדר לרצות, מותר לנו לשאוף לזה, אבל כשאנחנו מנסים לעקור מידות רעות מלבו של הילד, אנחנו צריכים להיזהר במשנה זהירות שלא נוציא לו בטעות מהלב גם את מנוע הצמיחה וההתקדמות שלו.
אם הילד שלכם אוהב את הכבוד השמור ל'מצטיין הכיתה', תחשבו שבעים ושבע פעמים לפני שאתם מבטלים את הכבוד הזה! ייתכן מאוד שבלי החתירה לאותו כבוד, הילד לא רק שלא יהיה מצטיין, הוא בכלל לא ירצה להיות בכיתה…
גדולי החסידות וראשי תנועת המוסר לימדו אותנו באינספור דרכים וצורות, שכל מידה רעה יכולה לשמש גם לטוב. אם הבן שלכם נגוע במידות רעות, אבל הן גורמות לו להתקדם בלימודים, בהחלט צריך לבדוק איך עוזרים לו לעקור את המידות האלו מלבו, אבל חשוב הרבה יותר לוודא קודם לכן שאחרי שהן ייעקרו, לא נשאיר אותו בלי שום מנוע צמיחה חלילה.
זה התפקיד שלו!
מעבר לכך, כדאי לשים לב לנקודה נוספת: עבודת המידות היא עבודה שעיקרה בפנימיותו של האדם. כלומר, האחריות להפטר מאותה גאווה פסולה, מוטלת על כתפיו של הילד, לא על כתפי ההורים.
הורים שמנסים לתקן את מידותיו של ילדם, עלולים לגרום לתגובה הפוכה. לכל ילד יש אישיות משל עצמו, יש לו את תכונות הנפש שלו, אנחנו יכולים וצריכים לכוון אותו, אנחנו יכולים וחייבים לחנך אותו, אבל אנחנו לא יכולים לשנות לו את הטבע, אנחנו לא יכולים לשנות את תכונות הנפש שלו.
אם הילד כעסן, האם יכולים ההורים לגרום לו להימנע מהכעס? מה תעשו לו? תגידו לו "אל תכעס", והוא באמת יפסיק לכעוס? היעלה על הדעת כדבר הזה?
מה שאנחנו כן יכולים לעשות, זה לכוון אותו. להראות לו: תראה ילדי החביב, אתה כעסת, התעצבנת, צעקת, אולי אפילו הפעלת אלימות חלילה וחלילה, ו…??? מה קרה? האם הכעס עזר לך? קידם אותך? נתן לך איזושהי תועלת???
אנחנו צריכים להכניס לילדים בלב את הרצון והשאיפה להיגמל מההתמכרות לכעס. עלינו לללמד את הילד לקבל את מה שאומרים חז"ל על הגאווה או הקפדנות או החמדה וכדו', ולקחת את הדברים לתשומת לבו, כדי שברבות הימים, אחרי שיגדל ויתבגר בעז"ה, הוא יהיו לו כלים שבהם הוא יוכל לעבוד ולתקן את המידות שלו.
אבל לשבור בכח את הגאווה של הילד, או לנסות לעקור בכח את הקנאה מלבו, אלו ניסיונות שלא יניבו שום תועלת במקרה הטוב, ושיגרמו לנזקים חמורים במקרה הפחות טוב.