מלאכת החינוך לא תצלח בשום אופן, אם ההורים יכעסו בביתם על כל צעד ושעל. הרב הגאון רבי חזקיהו-יוסף קרלנשטיין סיפר על אירוע שהתרחש בילדותו של אחד מגדולי האדמו"רים בדורנו שליט"א, ואפשר ללמוד ממנו מסר חינוכי רב-הוד, עד כמה יש להיזהר מכעס לא-מְחוּשָׁב על הילדים.
בעת חנוכת הבית של אחד ממוסדותיו סיפר האדמו"ר, המחזיק בקהילה בת אלפי חסידים, שאביו היה סופר סת"ם, 'ובילדותי אהבתי תמיד להסתכל על צורת-עבודתו של אבי', אמר האדמו"ר, והוסיף שאביו היה משתדל תמיד להרחיק ממנו את הדְּיוֹ, בחָששו שבשובבותי אני עלול להפיל את צנצנת-הדיו, והטיפות תִּשָׁפכנה על הקלף.
ויהי היום, המשיך האדמו"ר לספר, יצא אבא מחדר-העבודה לכמה דקות כדי להתאוורר, והניח את הדיו על אחד המדפים הגבוהים, כדי שלא אגיע אליו.
ואני, סיפר הרבי לקהל חסידיו, רוח-ילדות דבקה בי, ולקחתי כסא והנחתיו על השולחן וכך הגעתי אל הדיו… והנה, מבלי-משים, מעדתי לחלקיק שניה, ונפלתי ארצה.
זה שקיבלתי מכה הגונה כתוצאה מהחבטה של הנפילה – מֵילֶא; עוד הייתי יכול לסבול זאת! הצרה הגדולה היתה שהדיו נפל גם הוא, ו'נמרח' על כל עמוד הקלף, ופסל את הכתיבה שאבא השקיע בה כל-כך הרבה זמן…
כיון שפחדתי מאוד מהתגובה של אבא, הסתתרתי מתחת לשולחן…
והנה אבא שלי נכנס לחדר, ורואה מה שעשה לו בנו הקטן… הוא קורא לי לצאת ממקום-מחבואי, ואני כבר הייתי בטוח שהוא מתכונן להכותני מכות נמרצות…
אבל אבא לא עשה כך.
הוא הניח אותי על ברכיו, לִטְפַנִי בחיבה, ואמר לי כדברים האלה: 'אמנם חבל לי מאוד על מה שעשית, והדבר יעלה לי עתה בדמים מרובים, תרתי משמע; אבל מצד שני שאבתי ממה שקרה תועלת מרובה, כי למדתי מכך דבר חשוב מאוד, הנוגע לך, ולבנין אישיותך.
'אני רוצה לומר לך, שתדע לך, ילדי היקר, שדווקא ממעשה זה אני רואה שיש לך מידה של עקשנות ותכונה של חתירה לביצוע דברים שברצונך להשיג.
'אלו הן תכונות חשובות מאוד ברוחניות, ולכן בטוחני שתצמח לאדם גדול, והעם היהודי עוד ייהנה ממך וישאב את כוחותיך. לֵך בכוחך זה, והושע את ישראל'.
המלים הללו חדרו למוחי, ולתודעתי, סיפר הרבי לאלפי חסידיו המשתאים, במיוחד לאור העובדה שאבא לא העניש אותי, אלא אדרבה ניצֵל את מה שעשיתי כדי לעודדני ולטפח את מידותיי וכישוריי לקראת העתיד!
ואם עסקנו בחינוך הבנים, נוסיף כאן עוד כמה קטעים מהספר 'ללא שם', המתאר את תולדותיו של הגאון רבי בן-ציון פלמן זצ"ל.
תושבי רמת אלחנן יזכרו תמיד את הגאון האדיר ההוא, שהלך בצידי דרכים, ולא חיפש לעצמו מאומה, מלבד תורה, תורה, ושוב פעם תורה. הגאון רבי בן-ציון פלמן זצ"ל גילם בעצם דמותו את סוג הת"ח הכי-פנימיים שיש, שידע שכדי להגיע אל מקור האמת לא צריך מאומה, מלבד להיות אמיתי.
גם בדור המחשבים והצילומים של ימינו, כך כותב מחבר הספר בהקדמתו, ידע רבי בן-ציון לברוח כמטחווי-קשת מכל פרסום. זו הסיבה שהשם שניתן לספר הוא 'ספר ללא שם'.
לפנינו כמה קטעים מתוך הספר, המגלמים שיטות מיוחדות, נעימות וַחֲכָמוֹת, שהיו לרבי בן-ציון בחינוך ילדים.
ה'גוגואים'
שני ילדים "עשירים" היו לו לרבי בן-ציון שאספו 'גוגואים' (גרעיני משמש), שיחקו בתחרויות שונות ומאתגרות, גם רכשו בהם ניירות או מדבקות וכדומה, כדרכם של ילדים בימים ההם ובזמן הזה.
הם ניהלו תעשייה רבה ותעסוקה מלאה סביב הגוגואים. "היה לנו אוצר, ולא אתבייש לומר כי במסחר הגוגואים התגלה אצלי חוש מסחרי, וגם צצו הנצנוצים הראשונים של תאוות הממון. ביזנעס. כסף", סיפר הבן.
חלפו שנתיים. השניים כבר גדלו, והחשק לסחור בגוגואים חלף-הלך, לא התאים להם, שהרי ילדים גדולים לא משחקים בגוגואים. שני הילדים ישבו עם עצמם בכובד ראש והחליטו להעביר את אוצר הגוגואים כולו (אוצר שנערם משנה לשנה), לאחים הקטנים.
אבא שמע על כך. וקרא להם אל שולחנו: "מדוע אתם רוצים להעביר את הגוגואים?" – "כיוון שאין לנו עוד מה לעשות בהם", השבנו.
אבא תמה: "ממש לא מובן לי. בשנה שעברה עשיתם מהם עסק אדיר, קניתם, סחרתם, היו גם ויכוחים, התמודדויות, תחרויות ומאבקים, שמרתם עליהם מכל משמר, ובכל דרך אפשרית ניסיתם להשיג גוגואים נוספים. מה קרה פתאום?!"
"זהו. כבר מצחיק לנו להתעסק בהם, אלו שטויות". שוב שאל אבא: "מדוע אלו שטויות, הרי בשנה שעברה זה היה כל-כך חשוב לכם, מה קרה עכשיו?!" – "כן. בשנה שעברה היינו קטנים, השנה גדלנו, וכעת אנחנו מבינים אחרת". "אתם בטוחים במה שאתם אומרים?" – התעניין אבא.
"כן, אנחנו בטוחים. מבחינתנו, היינו זורקים את הגוגואים, רק חבל שהקטנים שעדיין בכיתה ג' וד' לא ייהנו מהאוצר". יענקל'ה ומוישלה, לא הבינו מה אבא רוצה מהם, אבל הוא המשיך לשאול, בלי להרפות: "אתם בטוחים שרצונכם להעבירם, אולי מחר תתחרטו?"
"כן, אנו בטוחים, וכי נשוב להיות ילדים קטנים?! לא נתחרט. הגוגואים אינם שווים פרוטה". אבא ניסה לתמוה בפעם החמישית: "אבל איך באמת זה יכול להיות? הרי רק בשנה שעברה הם היו כל-כך חשובים, כמה ריצות, מאמצים, ועסקי-עסקים, ולפתע הכל נעלם?!" – "גדלנו, הכל נגמר"!
שתיקה שררה בחדר, ורק קולו של אבא נשמע: "עכשיו תשמעו, הקשיבו היטב: בחיים יש דבר כמו גוגואים, קוראים לו: כסף. אנשים קונים, עושים בו עסקים, רצים אחריו. הכסף חשוב מאוד לאנשים, וכל החיים סובבים סביב הכסף. יום אחד מגלים שהכסף אינו שווה. ומה שהתרוצצו אחרי הממון – היה מעשה-של-שטות, כמו שקורה כעת עם הגוגואים שלכם. הרגע הזה מגיע לכל אדם".
אבא שתק לרגע-קט, והוסיף: "והחכמה היא לדעת את זה מראש. שלא כמו לגבי הגוגואים, שאפשר לדעת זאת גם אחרי שמשחקים בהם; בכסף, החכמה היא להכיר בכך מראש. היום".
הילדים עזבו את שולחנו של אבא, הגביהו את אוסף הגוגואים, והעבירו אותו לאחֵר, למי שעדיין לא יודע… את 'מוסר ההשכל' לקחו לעצמם, והכניסוהו באוצר הפרטי שלהם.
"עכשיו אתה יודע!"
כיצד למד רבי בן-ציון עם תלמידיו, וכיצד למד עם ילדיו? – הוא לא בחן אותם. הם למדו בצוותא. בידידות, בסבלנות, ובהסבר פרט אחרי פרט. המטרה העיקרית בלימוד עם הילדים היתה להשיג את התוצאה – שהילד יהיה שמח בלימוד, שייהנה מהלימוד.
הוא לא התכוון לבחון ולדעת האם הוא יקבל ציון טוב במבחן; המטרה היתה אחת בלבד – שייהנה מלימוד הגמרא, מרש"י ומתוספות. פעמים רבות היה קורה שלקראת סוף הלימוד, היה שואל: "הבנת יענקי?" ויענקי היה מגיב: "כן, הבנתי".
"אז בוא ונסכם: הגמרא שאלה, והגמרא תירצה, בשאלה חשבנו שדווקא כך, ובתירוץ אנחנו מבינים אחרת. נפלא. אתה מבין יענקי את השקלא וטריא?" – "כן אבא, אני מבין", השיב הילד.
"לא נראה לי שאתה מבין…" והתחיל ללמוד איתו שוב מההתחלה. הם למדו את הגמרא באהבה וחמלה רבה. ואז לפתע הכריז רבי בן-ציון: "יענקי, עכשיו אתה מבין!"
מה השתנה? מה קרה כעת? – כי יענקי העלה חיוך על פניו…
בלימוד הגמרא, החיוך הזה, ההנאה הזו, היא ההוכחה הגדולה ביותר על הבנת החומר. בדוק ומנוסה. רבי בן-ציון לא בא על סיפוקו, עד הרגע שראה את ה'שמייכל' (החיוך), את ה'גישמאק' על פני הילד! רק אז היה מרוצה, והיה מכריז: "הא, הא, עכשיו אתה יודע".
התקווה שלו היתה תמיד, שהילדים ייהנו מהתוספות, ולא דווקא מהחידושים, אלא מעצם לימוד הגפ"ת.
המסר שלנו מכל זה הוא, שילדים ובחורים, ולמרבה הצער גם אברכים ואנשים מבוגרים, 'מתגלגלים' בלימוד התורה, לא מתקדמים ולא מצליחים. ולמרות שמנסים לסייע להם, לא מצליחים. מה המוקש שמונֵעַ מהם להצליח?
התשובה. כאשר הם לומדים את הגמרא, תמיד רובץ להם ענן בראש. מעולם הם לא מבינים את הגמרא במאת האחוזים, אלא רק בשמונים, בתשעים, בתשעים וחמשה, אבל לא במאת האחוזים. נשאר להם משהו בגדר ענן וערפל.
זה מצוי במיוחד אצל ילדים. ה'מלמד' או האבא, מתגלגל איתו שנה ועוד שנה, והילד מתקדם רק מעט. והם כאובים על מתיחת זמן לריק, ומתאוננים: ריבונו של עולם, מה הסיבה שאפילו שאנחנו מוציאים למענו כל-כך הרבה כספים, אין כמעט התקדמות?!
כי הדרך להתקדמות אמיתית, היא, לשבת עם הילד בסבלנות, לא עשרה קטעים של גמרא, אלא קטע אחד קטן, ולחזור עליו עוד פעם ועוד פעם, ממש מההתחלה, עד שהוא יבין באמת עד הסוף, עד שנהיה לו אור בעיניים! אור!
ואת האור בעיניים אתה רואה כאשר הוא מחייך. בשעה שקֶטע הגמרא בהיר לו בתכלית. אתה רואה אצלו את החיוך של ההבנה המאירה. כך, ורק כך, מתקדמים! ואם לא, מדשדשים במקום שנים על-גבי שנים!
המסמרים שחדרו למוחי
אספר לכם משהו קטן, על אבא שלי, סיפר אחד הבנים. שובבות לילדים, כידוע ליודעי-חינוך – אין בה חיסרון, ואינה מלמדת על בעיה כלשהי, אלא אדרבה, עדות היא לחוכמה ופיקחות. אני הייתי כזה ילד נמרץ ושובב.
המיטה בחדר הילדים נשברה, כפי שקורה בכל בית יהודי, כשהילדים קופצים ומקפצים עד שקרשי המיטה מתנתקים זה מזה. הקרש האחד המחזיק את אורכה של המיטה התפרק לחלוטין. בקרש היו כמה מסמרים גדולים.
אבא ניגש לתקן את המיטה עם פטיש וצבת בידו, התכופף וטיפל בכמה מקומות במיטה מלפניה ומאחוריה, לפני השלב האחרון בו יצמיד את הקורה למיטה.
אבא ביקש ממני לשמור בינתיים בצד על הקרש הגדול שבו מצויים המסמרים. אבל הייתי ילד קטן, ולא שמרתי. הנחתי את הקרש על הרצפה לידו, והסתכלתי במעשיו, זה היה מעניין.
אבא לא שם לב, ותוך כדי טיפול ברגל המיטה, התיישב על הקרש הגדול עם כל כובד הגוף, ושלושה מסמרים גדולים ננעצו בחלק העליון של רגלו. גניחה נשמעה מפיו. ומיד התרומם וניתק את המסמרים שננעצו בו.
ואז ראיתי כי נוזל ממנו דם. נחרדתי. ציפיתי שאבא יצעק. אך אבא לא אמר לי אף לא מילה אחת.
היה ניכר עליו שהוא מתייסר. הוא נשך את השפתיים בחוזקה. עד היום אינני יודע אם חָשַׁק את השפתיים מחמת הכאב, או גם כדי להימנע מלומר לי מילה. כך או כך – הוא שתק ונשך שפתיים.
מה קורה כאשר ילד יהודי כשר רואה את ההתרחשות הנ"ל, ומבחין בדם הזורם – בגללו – מהרגל של אבא? מתחיל לבכות. פרצתי בבכי ספונטני. נקל להבין מה הרגשתי באותו רגע.
והנה אבא מלטפני ושואל אותי: "למה אתה בוכה?" עניתי לו: "כי אני עשיתי לך את זה, כי לא שמרתי את הקרש, והנחתי אותו על הרצפה". "נו, אז מה אתה רוצה עכשיו?!" שאל אותי. אמרתי "אני עשיתי לא טוב, ועכשיו אני רוצה לעשות טוב, כואב לי מה שקרה".
"אבא הסתובב מולי בבת אחת. הביט עלי בחוזקה. בעוצמה". הוא לא הסתכל על הדם שניגר מרגלו. אלא הביט עליי. ואז תפס בידיו העדינות בלחי הרטובה מדמעות, ליטף אותי, ואמר נחרצות:
'יצחק, אם אתה רוצה לעשות לי טוב, תשב ותלמד, תשב ותלמד, זה יעשה לי טוב'". זה מה שהיה לו לומר.
ואם המסמר חדר פנימה לרגלו של אבא לעומק מילימטר, המשפט הזה חדר בי בעומק קילומטר… בשבועות הקרובים ה'מלמד' בחיידר היה מופתע מההתקדמות הלימודית שלי. אבל לא יכולתי להסביר לו, והוא לא העלה בדעתו, כמה דם שפך אבא בשביל כך…
(מתוך הספר שבת בשמחה בעריכת הרב צורן)