מספר הרב וולפין שליט"א: היה זה בשנות בחרותי, לפני למעלה מארבעים שנה, חשקה נפשי לצאת לתקופת חיזוק בישיבת אדלפיה שבניו ג'רזי. הדריכו אותי כי כדי להגיע לשם עלי לנסוע עם האוטובוס עד לתחנה שליד תחנת כיבוי האש, ואז עלי ללכת ברגל דרך של עשרים דקות עד לשערי הישיבה. טיפסתי את הדרך עם מזוודתי הכבדה בשעת ערב חורפית, אך מתברר שטעיתי, וזכר לישיבה לא נראה באופק.
לפתע הגיח כלב אימתני שהחל לרדוף אחרי, הגברתי קצת את מהירותי והכלב בעקבותי. אני מרגיש את אפו מרחרח את גופי, משל הוא מתלבט האם שווה אני נגיסה… עזבתי את מזוודתי ובעוד רוחי באפי נמלטתי עד אשר עזבני הכלב עז הפנים הזה לנפשי.
עצרתי מעט לנוח על ספסל בצד הדרך וניסיתי לחשב את צעדיי. לא הרחק משם ניצבו להם כמה ביתני טלפון ציבורי, כלי התקשורת המקובל באותם ימים. נכנסתי לאחד מהם ורציתי להתקשר למכר או קרוב, אך גיליתי כי משום מה שכחתי את ארנקי ולא היו בכיסי מעות כלל. חיפשתי בכיסיי ומצאתי מטבע של עשרה סנט, המכונה: "דיים", מטבע שהספיק באותם ימים לשיחת טלפון אחת ויחידה. הבנתי כי יש לי הזדמנות לשיחת טלפון אחת ואין שניה לה…
התקשרתי למודיעין, שיחת חינם, ובקשתי את מס' הטלפון של ישיבת אדלפיה. אך מבוקשי לא נענה כי לא נמצא שם כזה. ניסיתי בווריאציות שונות אך ללא הצלחה (לאחר מעשה מתברר שהישיבה מוגדרת במודיעין בשם שונה).
טמנתי ראשי בתוך תא הטלפון ונשאתי תפילה לאלוקים שישלח לי את עזרו. דברתי אתו יתברך כמו בן לאבא רחום: "אל נא תעזבני"…"
*
הגמרא במסכת ב"ב דורשת את הפסוק "ושמתי כדכוד שמשותיך", על חומות ירושלים שתהיינה עשויות לעתיד לבוא מאבני שוהם לשיטה אחת, או מאבני ישפה – לשיטה אחרת.
מסביר רבנו ה"זרע שמשון": אבן ישפה שבחושן מסמלת את כוח התפלה: "יש-פה". אבן הישפה היא האבן עליה היה כתוב בחושן את שמו של בנימין, כי לבנימין היה כוח מיוחד, כוח התפלה על בית המקדש, כיוון שלא השתתף במכירת אחיו יוסף. דווקא הוא, בשונה מאחיו, יוכל בפיו, בכוח התפילה, לפעול אצל הבורא כי ירחם על אחיו, על עם ישראל. לכן חומות ירושלים תעשינה מאבני ישפה, ללמדנו על כוח התפלה של בנימין.
כמה יפה כוחה של תפלה! ובפרט במצבים כאלו, על אם הדרך, כשאדם ללא מכר או גואל, אז בפרט מרגיש האדם כי "עזרי מעם השם". רק הבורא יכול לעזור.
*
ממשיך הרב וולפין את סיפורו: "משסיימתי את תפילתי, עודי מחכך בדעתי מה לעשות בעת הזאת, מצאו להן אצבעותיי פורקן ונאחזו בלי משים בחפיסת גפרורים שמאן דהו שכח שם על הדלפק בתא הטלפון הציבורי על אם הדרך.
גלגלתי הנה והנה את קופסת הגפרורים ולפתע שמתי לב כי על החפיסה הזו כתוב מספר טלפון בצירוף מילת הקסם: "ישיבה"… ניחשתי כי מדובר בישיבה המקומית אותה אני מחפש. הכנסתי את מטבע הדיים הבודד שנותר לי. חייגתי… כמה צלצולים, המתח גובר…
"ישיבה, שלום"…
מתברר שאכן הגעתי למחוז חפצי, לטלפון של הישיבה המקומית. ביקשתי לקרוא לחברי הטוב שלמד שם. הלה הגיע לאסוף אותי ואת מזוודתי הזרוקה לה על אם הדרך והביא אותי אחר כבוד לבית המדרש החם, לספסלי הישיבה, אל חיק הגמרא המתוקה.
(מתוך מאמר בגיליון התחזקות וביטחון – 'זרע שמשון')