ודיבר ה' אל משה… (ל"ג י"א)
לאורך החיים, אנשים מחפשים לעצמם 'מקפצות', הזדמנויות כאלה, שיתנו להם בבת אחת דחיפה חזקה ועוצמתית קדימה, תוך דילוג קליל על שלבי העליה המתונים. כך למשל, כולנו יודעים שהתעלות רוחנית היא שאיפה נעלית, אולם היא דורשת אינספור צעדים קטנים ויומיומיים. כל הורה לילדים יודע שחינוך הוא מלאכת קודש הנמשכת לאורך שנים בפעולות קטנות ושגרתיות, וגם אדם העמל לפרנסתו, עושה הרבה צעדים קטנים בדרכו לרווחה הכלכלית שהוא מצפה לה.
אלה כמו אלה, ולמעשה כולנו – בפרט בימים כאלה בהם העולם סוער ורוגש, מחפשים הזדמנות, מקפצה. רגע אחד שמאפשר לדלג בקלילות מעל הרבה צעדים קטנים ולהגיע לפסגה, כלי חד פעמי שמאפשר לקפץ מעל הדאגות והפרטים הקטנים ולהיות רגועים ובטוחים. אלא שמי יכול לדעת מתי תיקרה בפניו הזדמנות כזו, ובעיקר – כיצד יוודא שהוא מנצל אותה היטב ולא מחמיץ אותה חלילה? איך מזהים הזדמנויות כאלה, ואיך מנצלים אותן בצורה המיטבית?!
הבשורה היא שיש רגעים כאלה, כולנו חווים אותם, אולם ברוב המקרים, מתוך חוסר מודעות, אנו עלולים להפסיד אותם. בורא עולם מזמן לנו מפעם לפעם רגעי 'קפיצה' כאלה, בהם אנו יכולים לעשות צעד אחד – ולהתקדם בעזרתו כברת דרך ארוכה וממושכת, בפסיעה אחת בלבד. יש רגעי הזדמנות כאלה, הסכיתו ושמעו:
לפעמים, קורה שאדם נכנס לבית הכנסת, מתבקש לגשת כחזן או כבעל קורא, ואז – מישהו ביקורתי במיוחד מתקן אותו ללא הרף, מעיר לו פעם אחר פעם. קורה גם, שאדם צועד ברחובות קריה, ולפתע מותז עליו נוזל מאי שם, בקבוק זכוכית שבידיו מתנפץ – עליו ועל בגדיו, או אפילו – שמישהו תוקף אותו בחריפות על לא עוול בכפו, רק כי מישהו דומה לו עשה משהו רגע קודם. הרגעים האלה, שאנו מעדיפים לשכוח מהם ולא להכיר אותם, אלה הרגעים אותם עלינו לאהוב ולהעריך ביותר:
אלו רגעים של בזיונות. רגעים שבכל בוקר אנו מתפללים 'ואל תביאנו לידי ביזיון' – לבל ניתקל ברגעים כאלה. ובכל זאת הם קורים, וכמה חבל להעביר את הרגעים האלה בתחושות כאב על הביזיון שספגנו, בתחושות תסכול על מה שעולה בגורלנו, או בזעם – על מי שמעולל לנו את הבזיונות הללו. יתכן שתחושות אלו מוצדקות, אבל הרבה יותר כדאי:
למנף את הרגע, לקבל באהבה את הביזיון, ולהפוך את הרגע הזה למקפצה רוחנית וגשמית גם יחד. לחוש ולחשוב שאנחנו נפטרים ברגעים אלה מהררי צרות וייסורים שנגזרו עלינו, ואנחנו מדלגים עליהם בכמה רגעים מאוד לא נעימים, אבל משתלמים בהרבה. להבין כי רגעי הבזיונות הם מתנה מאבא שבשמים כדי לרומם אותנו ולמנף את היכולות שלנו, ואז – נקבל את הבושה באהבה, ונודה על הזכות להתבזות – שהיא הזכות לקפוץ קדימה.
זהו גילוי שכתב הרמ"ק זי"ע – רבו של האריז"ל בספר 'קול בוכים', ובו הוא מתאר מצב בו נגזרת גזירה על יהודי, מוטל עליו עונש למרק את חטאיו. תחילה מוצע להופכו לחולה או לנכה חלילה, אולם מרחמים עליו. אחר כך מוצע להופכו לעני, ושוב הרחמים גוברים והוא ניצול מגזר דין כזה. לבסוף, ממירים את כל הצרות והייסורים שעתידים לבוא עליו, במה גדושה של בזיונות. נו, היש בשורה טובה מזו? האין זו עיסקה משתלמת?!
הוא דורש זאת בדברי הפסוק במגילת 'איכה', 'יתן למכהו לחי ישבע בחרפה', כי כאשר האדם מעדיף לתת למכהו לחי, לספוג בזיונות ובושות, הריהו שבע בחרפה – הוא משאיר את עצמו בריא ושבע, דשן ורענן, הודות לכך שקיבל את הבזיונות באהבה. הוא קונה את עולמו, את שלוות חייו, את אושרו ועושרו, בכמה דקות של חרפה. היש עיסקה טובה מזו?!
בפרשת השבוע מוזכר שבני ישראל הביטו אחרי משה, וחז"ל דרשו שהיו שדיברו עליו דברי גנאי מאחורי הגב. כמה פסוקים אחר כך מובא שמשה רבינו דיבר עם ה' פנים אל פנים. הרה"ק בעל ה'חתם סופר' זי"ע מגלה משמעות כבירה: הודות לכך שמשה קיבל את הבזיונות – זכה לדבר עם ה' פנים אל פנים. הבזיונות שספג, העלבון שהיה מנת חלקו – מינפו אותו לדרגה שיכול היה לדבר עם ה' פנים אל פנים, הוא זינק בבת אחת לדרגה נבואית שאין גבוהה הימנה, הכל בזכות הבזיונות!
אחים יקרים, כולנו עוברים מדי פעם רגעי בזיונות כאלה. אלה רגעים לא קלים שאנו מבקשים לשכוח ולברוח מהם, ואם מאן דהוא עומד מאחוריהם וביזה אותנו בכוונה – אנו נוטים להשיב לו מנה אחת אפיים. אלו תחושות טבעיות, אבל הרבה יותר כדאי לקבל את הרגע בהכנעה, את הבזיונות באהבה, את הבושה בשתיקה. רגע בו יהודי מקבל בזיונות – הוא רגע נעלה בו הוא קופץ קדימה, מדלג על כמה שלבים, מצליח לזנק בבת אחת כמה מדרגות אל על!
את המסר הזה כדאי כל כך להטמיע בלב, ולזכור אותו היטב לרגע בו יבוא הביזיון. כי הרגע של הבושה הוא תמיד בלתי צפוי, תמיד הוא בא בהפתעה. לכן, כמה רצוי להטמיע בלב ובנפש את ההבנה הזו, לזכור כי כשיבוא הרגע הזה – נקבל אותו בהכנעה ובשמחה, באהבה ובשתיקה, נמנף אותו להבנה שברגע הזה אנו נפטרים מכמה גזירות ומדלגים על כמה שלבים, ואז נזכה שרגעי הבזיונות והבושה שממילא נגזרו עלינו – ייהפכו למנוף רב עצמה וישתלמו לנו מאוד!
הסוכריות שהביאו תינוק!
הסיפור הבא התרחש בחודש שבט תשע"ט, ומעשה שהיה כך היה: בבית המדרש הגדול של חסידי ויז'ניץ בקרית מלך רב – קרית ויז'ניץ המעטירה בבני ברק, היתה זו שבת 'עליה לתורה' ברוכת חתנים. עשרה חתנים עלו לתורה לקראת נישואיהם באותה שבת, והשמחה היתה גדולה.
כנהוג, כל חתן העולה לתורה, זוכה ל'מטח' שמח ומרגש של סוכריות ומיני מתיקה, המושלכים אליו מעזרת הנשים. בנוהג שבעולם, בשבתות ברוכות חתנים, מודיעים מראש לבני המשפחה באיזו עליה יעלה החתן 'שלהם', על מנת שיוכלו להיערך ל'התקפה המתוקה' על ראשו של החתן הנרגש. כך נהגו גם באותה שבת, אולם קרה מה שקרה:
אחד החתנים עלה לתורה, ולנוכח אי הבנה מצערת – בנות משפחתו שבעזרת הנשים הבינו שיעלה רק בהמשך. למעשה, החתן סיים את הברכות וכבר הגן על עצמו בטלית מפני הסוכריות העתידות להתעופף לכיוונו – אולם דבר לא נזרק. רק שקט, מצמית, מבייש, כואב כל כך – – –
בנות משפחתו שבעזרת הנשים הבינו את הטעות, ניסו להשיג את הסוכריות. אולם חוסר ההיערכות שלהן היה בעוכריו של החתן דנן, שכאשר הקהל כולו עומד ומשורר והכל ממתינים לסוכריות המתעופפות – דבר לא הושלך מעזרת הנשים, כלום לא קרה. החתן הסמיק והחוויר חליפות, בשלב מסויים אף נשא עיניו לאחור לראות אם מישהו שם לב שעלה לתורה – אחד המעמדים המרגשים בחייו, ואז הבחין כי כמה אנשים באים ללחוץ את ידו בנסיון כושל לפוגג את הלחץ והמתח…
הבושה היתה נוראית. הוא טמן את פניו בטלית, לא כדי להתמגן מהסוכריות, אלא כדי להתגונן מהבושה הנוראה. הוא לא האמין שככה יעלה בגורלו, שהוא יהיה החתן היחיד בהיסטוריה שעלה לתורה בשבת שקודם נישואיו, אולם איש לא טרח להשליך לעברו ולו עטיפה של סוכריה…
חלף רגע ועוד רגע, רגעים שבעיניו נראו נצחיים, אולם הגבאים התעשתו והמשיכו בקריאת התורה. לאחר העליה הבאה ירד החתן מהבימה, פניו כבושות בקרקע, עודו מתקשה להתאושש מהמבוכה הקשה שעברה עליו אך לפני דקות ספורות. הקריאה והתפילה המשיכו כסדרן, ובסיום התפילה ניגשה אחותו של החתן אליו, ובעיניים דומעות התחננה בפניו:
'אחי החתן היקר! יודעת אני כמה גדולה היתה הבושה, כמה נוראה. ראיתי איך הסמקת והחוורת, הרגשת שהרסו את אחד הרגעים המרגשים בחיים שלך, רגע שאי אפשר להשיבו, והאמת שאנחנו – אחיותיך שבעזרת הנשים, קצת אשמות בכך שלא השכלנו לעקוב מקרוב מתי הרגע שלך… ובכל זאת, אני מבקשת ממך שתסלח ותמחל לנו, תקבל את הבזיון באהבה כגזירת מלך, ו…' – כאן נשברו מילותיה והיא פרצה בבכי מר:
'ותזכה את הרגע הגדול הזה של הבושה שמחלת עליה עבורי, אחותך, הנשואה מזה קרוב לעשור, ולא מזמן בישרו לי הרופאים שבדרך הטבע אין כל סיכוי שאזכה לילדים. את הרגע הנשגב הזה בו בושת ונכלמת – תקבל באהבה ותזכה את הזכות הזו בשבילי, שבורא עולם יפתח את שעריו ויעניק לי ילד במתנה! אני יודעת שזה לא קל לך, ובכל זאת…' – עמדה האחות והתחננה על חייה, כשהיא בוכה בדמעות…
והחתן, עודו נתון תחת הרושם של הבושה הקשה שנחל, החליט להתגבר. זה היה לו קשה וצורב, העלבון עוד היה טרי, ובכל זאת החליט להיענות לבקשת אחותו, מחל בפה מלא, הודה לה' על רגע הבושה, וזיכה את זכות קבלת הבזיונות לאחותו – שתזכה להיפקד במהרה בדבר ישועה ורחמים!
שנה חלפה. ביום ח"י בשבט תש"פ, נשא המשפיע הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א דברי חיזוק בישיבת 'ישועות משה' ויז'ניץ שבמודיעין עילית. לאחר שסיים את דבריו, ניגש אחד הבחורים, וביקש לשתף את הרב בסיפור. הוא סיפר את כל הסיפור דברים כהווייתם, סיפור שהוא עד לו מכלי ראשון – שכן החתן הוא אחיו, האחות שביקשה את שביקשה היא אחותו, ואז הוסיף בשורה שהרעימה את החלל:
באותו יום זכתה אחותו, ונפקדה בבן! כן, שנה אחרי, למעלה מדרך הטבע, באופן ניסי ממש – זכתה אחותו לחבוק בן ראשון, הפכה לאם נגד כל הסיכויים, בזכות רגע אחד של בושה שאחיה קיבל בגבורה ובאהבה, והקדיש את הרגע הזה לישועתה!
אחים יקרים, הסיפור הזה לא קרה מזמן, הוא סיפור טרי. יש בעולם עולל צעיר ורך, שהגיע לעולם בזכות רגע אחד של קבלת בזיונות באהבה, בזכות רגע יחיד של בושה שנמחל על אתר וזיכה בפתח חסר סיכוי בשערי שמים! המסר של העולל הזה זועק משפתותיו המחייכות:
כשיש לנו הזדמנות לקבל בזיונות, זה רגע נשגב, נאצל, כביר. זה רגע שכל כך כדאי לנצל אותו, לקבל את הבושה באהבה, לחבק את הרגע הזה ולמנף אותו לתפילה, לפעול ישועה, להביא ברכה לעולם, עבורנו או עבור הקרובים לנו. וככל שנהיה ערוכים לרגעים כאלה ונקבל את הבושה באהבה – כך נזכה שרגעי הבושה והבזיון יהיו הזדמנות עבורנו, ובעזרתם נזכה לפעול ישועות נכספות אף למעלה מדרך הטבע!
צעקות שהביאו נס רפואי!
חודש אלול תש"פ. הקורונה מכה בעולם, מחלקות הבידוד בבתי החולים עמוסות לעייפה. באחת מהן, שוהה גם הרה"ח רבי שלמה סמסון שליט"א מבני ברק, במצב לא טוב, ורק לאחר 3 שבועות במצב זה – התייצב מצבו במעט, אולם עדיין הוא שרוי במצב שאינו מגיב כראוי לסובביו
בימים ההם, בחודש תשרי תשפ"א, אחד מקרובי משפחתו של ר' שלמה, בחור צעיר לימים, נדבק אף הוא בנגיף בצורה קלה יותר, וכל בני המשפחה הוצרכו לשהות בבידוד. כך גם אביו של הבחור, שביום הכיפורים ובחג הסוכות שמר את הבידוד כמתבקש, וביום הושענא רבא סיים את ימי הבידוד. בליל שמחת תורה, הופיע האב בבית הכנסת בשמחה ובעליצות, שכן סיים את ימי הבידוד בבריאות איתנה ועתה מותר לו לצאת, אלא שאז קרה מה שקרה:
אחד ממתפללי בית הכנסת, לא ידע כי האב סיים את ימי הבידוד, ושיער שהאב 'התיר' לעצמו לצאת ליום 'שמחת תורה', ללא אישור ובניגוד להנחיות. עקב כך, הוא קיבל את פניו בצעקות רמות על חוסר האחריות שלו, על כך שהוא מסכן את שאר מתפללי בית הכנסת, ולא נחה דעתו עד שגירשו מבית הכנסת בחמת זעם ובבושה נוראית…
האב האומלל, שלא חטא ולא פשע ולא עשה דבר, ניסה להסביר את עצמו, אולם זעקות השבר של 'מבקר הבריאות' מטעם עצמו גברו על הסבריו. בפחי נפש עזב את בית הכנסת ושב לביתו אבל וחפוי ראש, בצער גדול ובכאב ללא נשוא, כשאפילו לא הספיק להסביר עד כמה הצדק אתו…
במוצאי שמחת תורה, אחד מבני משפחתו של ר' שלמה סמסון שמע על מה שקרה, ומיהר להתקשר לאותו אב. 'שמענו על מה שעברתם בבית הכנסת אמש', אמר בצער ובאנחה, 'זה באמת לא מגיע לכם, הן שמרתם על התקנות קלה כבחמורה. ודווקא לכן, אני מבקש שתמחלו ותסלחו לאותו אדם שבייש אתכם שלא בצדק, ואת זכות קבלת הבושה באהבה – תזכו לקרובינו רבי שלמה השוכב בבית החולים, שיזכה להבריא בקרוב!'
קרוב המשפחה שמע את הבקשה, והאמת ניתנת להיאמר שהתקשה למלאה. הן כמה התבזה רק אמש, כל בני הקהילה סבורים שנהג שלא כהוגן, הלה בייש אותו מול כל הקהל בצורה כה חצופה ועזת פנים. אולם לנוכח קרבתו לר' שלמה ורחמיו על מצבו הלא פשוט, נענה לאתגר ומחל בפה מלא, כשהוא מזכה את זכות קבלת הבושה והבזיונות באהבה לקרוב משפחתו ר' שלמה סמסון, שיזכה להבריא בקרוב!
לא יאומן כי יסופר! פחות משעה חלפה, ולפתע פתאום מצלצל הטלפון בבית משפחת סמסון, ועל הקו – צוות בית החולים. 'הוא התעורר, הוא מדבר!' – בישרו בעליזות, וכעבור פחות משעה נוספת כבר התקשר ר' שלמה בעצמו לביתו, וביקש שיביאו לו את המשקפיים!
בני המשפחה היו המומים, הם ראו תחיית המתים של ממש לנגד עיניהם! והנה כי כן – הוא מדבר בטלפון! ולא עברו ימים אחדים עד ששוחרר מבית החולים בריא ושלם, מהלך על שתי רגליו, מעשה ניסים ממש!
הנה כי כן, רבי שלמה שליט"א הוא עדות חיה לכח הנשגב של קבלת הבזיונות, למשמעות של רגעי קבלת הבושה באהבה. הרגע בו קרוב משפחתו החליט להתגבר ולנשוך שפתיים, הוא הרגע בו זכה ר' שלמה בחיים חדשים משמים, הוא הרגע בו החל להבריא! אותו קרוב זכה להבריא את בן משפחתו, וכולנו זכינו במסר שכדאי לזכור ולהפנים:
הרגע של הבזיונות הוא רגע יקר מפז, אהוב כל כך. זה רגע שאפשר לנצל אותו כדי לקרוע שערי שמים, כדי לפעול ישועה נשגבה. כל מה שכדאי כל כך לעשות הוא להיערך לרגע הזה – לכשיבוא בהפתעה, לקבל את הבושה באהבה ובשתיקה, ולנצל את הרגע הזה לתפילה ולקריעת שערי שמים. כך נזכה להפוך את הבושה להזדמנות, כך נזכה שהבזיונות שנגזרו עלינו – ירעיפו עלינו שפע ישועות וברכות משמים!
מקום הכבוד האמיתי…
את הסיפור הבא מספר מגיד המישרים הרה"ג רבי שלמה לווינשטיין שליט"א מפי אברך שהיה עד למעשה, בהמתינו מחוץ לחדרו של הגאון רבי ניסים קרליץ זצ"ל. בעת שהמתין, שמע מתוך החדר צעקות רמות, אדם זועק על עוול שפלוני עושה עושה לו ומבקש מכתב מהרב, אולם הרב מסרב לכתוב מבלי לשמוע את הצד השני. הלה מתקומם וזועק כי הצד השני אינו צד אלא אדם רע ומרושע, אולם הרב בשלו – דיין צריך לשמוע את שני הצדדים.
לנוכח זאת התקומם הזועק, והחל צועק על הרב ופוגע בו במילים קשות שאסור לחזור עליהן, ולבסוף – הלם על השולחן חבטה עזה, ויצא מהחדר בטריקת דלת קולנית, תוך שהוא מוסיף לצעוק בגנותו של הרב. האברך שהמתין נכנס אחריו, והבחין כי רבי ניסים יושב רגוע ושליו, לא ניכרת עליו כל סערת נפש. הוא לא הצליח לעצור בעצמו ושאל: 'הרי שמעתי מה היה כאן אך לפני רגע, כיצד הרב שותק על הבזיונות שספג? כיצד הרב כה רגוע ושליו לאחר ששמע מילים שכאלה מוטחות בו?'
חייך הרב קרליץ והשיב: 'תמיהני על שאלתך. הרי אם נהגתי שלא ביושר – הבעיה הכי קטנה שלי היא הצעקות שספגתי. ואם נהגתי ביושר – אז אני מכובד במקום הנכון, בשמים, גם אם כאן מאן דהוא מרשה לעצמו לבזות אותי. למה לי להילחץ מפגיעותיו של אדם, שכן אם איננו צודק – זו הבעיה שלו, לא הבעיה שלי בכלל…'
מדהים. זהו המבט הנכון, הצח והזך. מכובד או לא – זה נקבע למעלה, אנחנו מצויים בעולם חולף, בו הכל עובר. אם נהגנו כהוגן, גם אם ספגנו בזיונות כאלה או אחרים, זה רגעי, זה זמני. בשמים – אנחנו מכובדים שבעתיים בזכות קבלת הבזיונות באהבה. הבה נקבל את הבזיונות באהבה, בכך נזכה בכבוד האמיתי – בכבוד המונחל לנעלבים ואינם עולבים, השומעים חרפתם ואינם משיבים, עליהם הכתוב אומר 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו!'