"העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל" (ל, טו).
קולמסי המפרשים השתברו בביאור ענין 'מחצית השקל', למה דייקא מחצית, והלא 'למחצה… לא שמענו' אדרבה בכל שאר המצוות החשיבה התורה את השלם על פני החצי, וכעין דברי רבי יוחנן (לט:) לעניין ברכות 'שלימה מצווה מן המבחר' (וכן נפסק להלכה בהל' בציעת הפת או"ח סי' קס"ז, ובסי' רי"א, וברמב"ם הל' תרומות פ"ה ה"ב) ומאי שנא הכא.
סיפורנו דלהלן מתרחש בזמנו של גדול הדור מרנא ה'כתב סופר', בנו הגדול של רשכב"ג מרן ה'חתם סופר' זי"ע.
רוח ההשכלה נשבה באותה תקופה ברוח שאינה מצויה, סוערת וחודרת עמוק עמוק ביהדות הנאמנה ה"י ועושה שמות בכרם ישראל. ה'כתב סופר' שדאגת הדור רבוצה הייתה על כתפיו לא מצא מנוח, יומם ולילה דאג וחרד לשלומה הרוחני המתרופף של כלל ישראל. משכך ארגן הכתב סופר כנסיה לשם שמים, בה נטלו חלק כל גדולי ישראל שהתאספו ובאו לאור קריאתו מקרוב ומרחוק לדון בצוותא חדא, לגדור גדר ולעמוד בפרץ, ולעשות ככל האפשר למניעת ההשכלה לעקור ולמגר שורש פורה ראש ולענה.
כולם נקבצו ובאו לך, אחרי שחתמו הרבנים כולם על 'קול קורא' במודעה רבה לאורייתא לעמוד בתוקף בכל עוז נגד רוח ההשכלה, התמלא הכתב סופר בשמחה של מצוה, וכד בדחא דעתיה דרבנן וכטוב לב המלך – מאן מלכי רבנן, קם ה'כתב סופר' על רגליו והכריז בהתלהבות כי לכבוד המאורע ולכבודה של תורה חפץ הוא להנות את המסובים ולגלות אוצר המנוצר אצלו חתום באוצרותיו, והוא, מטבע 'מחצית השקל' עשויה כסף טהור, דוגמת מה שהביאו בני ישראל נדבה מדי שנה לקראת חודש ניסן בבית מקדשינו, וממטבעות אלו קנו את קרבנות הציבור בחצרות בית ד'. מטבע זו – אמר ה'כתב סופר' – שמורה עמי בירושה מאבות אבותי, דור אחר דור, ומי יודע אולי זוהי המטבע היחידה דוגמתה בעולם כולו. כך סיים הכתב סופר את דבריו תוך הצגת המטבע המופלאה.
ההתרגשות בציבור הנוכחים הרקיעה שחקים. מי לא רצה לממש ולחוש במו אצבעות ידיו את קדושתה וזיו טהרתה, כולם חפצו לזון עיניהם, לבחון ולמשש מקרוב את הנצר היחיד בעולם ממצווה רבה זו ד'מחצית השקל', לחוש את קדושתה ליהנות מזיוה. משכך הציע בעל המטבע מרן ה'כתב סופר' כי בכדי שיוכלו כולם להנות תעבור המטבע מיד ליד על פי סדר היושבים עד שיחזור המטבע אליו, וכך הוי, המשתתפים הנפעמים שזפו עיניהם ובחנו אותה בדקדקנות מתוך קורת רוח של קדושה וטהרה, והעבירוה בהתרגשות ליושב לצידם.
והנה לפתע, תוך כדי העברה מאחד למשנהו, נעלמה המטבע ואיננה, כאילו בלעה האדמה, הרב שהחזיקה באחרונה סבר לתומו כי הבא אחריו לקחה, ואילו הלה טוען לא קיבלתיה, ולא נודעו עקבותיה. לאלתר קמה בהלה גדולה, המטבע החשובה מאוד שערכה לא תסולא בפז וכל חפציה לא ישוו לה, איננה. כולם מקטן עד גדול החלו לחפש בכל מקום, בחורין ובסדקין, אך ללא תוחלת.
בכל אותה העת לא איבד בעל המטבע ה'כתב סופר' עשתונותיו, אך משראה כי אכן איננה, הציע שכל אחד יחפש בכיסי בגדיו, אולי מבלי משים נכנסה ללא כוונה, הקהל הסכים פה אחד לבקשתו, וכן עשו, אך אחרי שעם כל זאת לא נמצאה, נעמד ה'כתב סופר' ואחר בקשת מחילה מקהל הנאספין הציע כצעד אחרון שהציבור כולם ירוקנו כיסי בגדיהם על גבי השולחן לעיני כל ישראל ואולי תמצא האבידה, גם לזאת הסכימו הציבור, ומשכמעט והחלה המלאכה, נשמעה לפתע בקהל קול סירובו של שר התורה עמוד ההוראה שבדור הלא הוא מרן רבי יהודה אסאד זי"ע אב"ד סערדהלי ומח"ס 'יהודה יעלה' מגדולי תלמידי החת"ס, שאף הוא היה בין המשתתפים, שהתנגד בתוקף על כך שאין לעשות צעד שכזה, ויהי מה. הוא ביקש שבמקום זאת ימשיכו לחפש עוד ועוד עד אשר תמצא האבידה.
למרות התמיהה שבדבריו, וכי מה אכפת ליה, ועל אף שהיה יחידי בדעתו, מכל מקום מחמת כבודו הורה ה'כתב סופר' להמשיך בחיפוש בשאר מקומות.
עבר זמן ועדיין איננה, ושוב הכריעו המתאספים פה אחד לרוקן תכולת כיסי כלל הנאספים. אך שוב היה זה מהר"י אסאד זי"ע שנעמד על רגליו והכריז בקול שהוא מתנגד ולא נותן הסכמתו בשום אופן למהלך זאת. קטני האמנה שבין הנאספים כבר החלו לחשוב מחשבות, ואף הגדולים שביניהם לא ירדו לסוף דעתו, מה ראה על ככה, והמתינו להכרעת המארח. אחר שיקול דעתו הכריע שוב ה'כתב סופר' כי כבודו של מהר"י אסאד חשובה יותר, ושכולם יחזרו לחפש באופנים אחרים.
הדקות נוקפות, אך זכר למטבע אין, הציבור מבולבל ודחוק ו'הכתב סופר' חוכך בדעת קדשו כדת מה לעשות. עברו רגעים נוספים ובהכנעה מרובה ובמחילה מרובה קבע ה'כתב סופר', כי על אף התנגדותו של מהר"י, אין מנוס מלעשות פעולה זו, וכולי האי ואולי תמצא האבידה היקרה.
הזריזים שבין הציבור כבר הספיקו לקיים הוראתו, אך באותה רגע נפרצה דלת החדר בחוזקה ואל ההיכל נכנס אחד ממשמשי הבית בריצה טרופה כשכולו אורה ושמחה וששון ויקר מכריז בקול רעש גדול 'נמצאה האבידה' הרי הוא לפניכם, התברר, כי אחד מהשמשים בסעודה גרף בלא משים את המטבע יחד עם מפת השולחן אל האשפה, והוא – השמש שחיפש ומצא – נבר באשפתות עד שאכן העלה את המטבע בידו, לרווחת כלל הנאספים והכתב סופר בראשם.
מתיחות האווירה פגה מיד ופינתה את מקומה לשמחה שהתפשטה באחת והעפילה גבוהה גבוהה ורוממה את הקהל לגילופין של ממש. אך לפתע הושלך הס בקהל כאשר במרכז השולחן נעמד מהר"י אסאד על רגליו, ולעיני כל הקהל מכניס ידו לחיקו משמש בה ומוציא חפץ המאיר באור יקרות, הוא מראה אותה לציבור, והנה היא, לא פחות ולא יותר, מטבע מחצית השקל מזמן הבית, שווה בשווה, זהה ממש, לזו של הכתב סופר.
התדהמה שאחזה בקהל גברה על השמחה שמקודם, גם הכתב סופר עצמו נזדעזע מהגילוי. עברה דקה ומהר"י פתח לבאר את השתלשלות הדברים המפתיעים שהתרחשו פה אחת לאחת, ואת פרשת הכסף הנעלמה, וכך אמר:
כמוני כמוכם שמחתי באומרים לי על דבר כנסיה נכבדה זו, ואז עלה רעיון בליבי להנות את ציבור באי האספה במטבע 'מחצית השקל' שקבלתי בירושה מאבות אבותי אשר שמשה למצווה בזמן בית המקדש השני. סברתי כי וודאי מטבע זו היא היחידה בעולם, ומה רבה תהא שמחת המשתתפים הכבודים לראותה, למששה ולחוש את קדושתה. אומר ועושה, לאלתר טמנתיה עמוק עמוק בחיקי, מששתי בה בכל עת והמתנתי לשעת הכושר להראותה בפניכם.
לאחרי חתימת הרבנים, משסוף סוף הגיעה שעת הכושר לידי ורציתי להוציאה מחיקי ולהראותה קבל עם ועדה, הנה קם בעל האכסניא של תורה, מורנו הכתב סופר, ומוציא מכיסו את המטבע שבידו בהטעימו גם הוא כי לדעתו 'זוהי המטבע היחידה בעולם', משכך חזרתי בי ולא רציתי להוציא את המטבע שברשותי בכדי ליתן יתרת הכבוד לדבריו ויתרת חשיבות לנדירות המטבע.
אמנם משנאבדה המטבע ובאה ההוראה לרוקן כיסי הבגדים קבל עם ועדה, חששתי מהמכשול וחילול ד' הנורא שייצא מתחת ידי, ירחם המרחם, הן פתי מי יאמין שאף לי הייתה מטבע זהה לאותה 'מטבע יחידה בעולם' ומה אעשה. לכן בדלית ברירה בכדי למנוע חילול ה' קמתי וסירבתי, כשבד בבד באותה עת הפלתי תחינה לפני יושב מרומים שבמהרה תמצא המטבע ובכך יקויים בי 'והייתם נקיים מד' ומישראל' ולא יחולל שמו על ידי. גם בפעם השנית עשיתי כך, ומשבאה ההוראה בשלישית הפצרתי עוד יותר תפילה והרביתי תחינה מאשר בתחילה, עד שנשמעה קולי במרומים וב"ה נמצאה האבידה ולא באתי לידי בושה וכלימה, בחסדי ד'.
משכך – סיים מהר"י – אודה ד' מאוד בפי שגבר עלי חסדו ונמצאה האבידה ולא התחלל על ידי שמו – בתוך קהל אהללנו.
השקט העמוק שנשמע בהיכל היה מוחש ומורגש ביד. ההלם הכה את כל ולא מצאו ידיהם ורגליהם מתדהמה. אך אז קם ה'כתב סופר' ומכה בתהדמה שנית את קהל המסובין, בהתרגשות כשקולו מרעיד את אמות הסיפים פותח ואומר: מורי ורבותי, מובטחני שלא בכדי סיבב לנו ה' מקרה הזאת, אלא ואמונה כל זאת, שהוא, בכדי ללמדנו פרק בהלכות 'לימוד זכות' לקיים דברי המשנה (אבות א ו) 'והוי דן את כל אדם לכף זכות', הלא מי מילל ומי פילל אשר אף למורנו רבינו יהודה מטבע זהה שכזאת. ה'כתב סופר' ממשיך בדבריו, כשקולו מהדד ברבים: יבוא מטבע זו של מורנו רבי יהודה ויוכיח לעין כל שאף גם אם יש לך כל טצדקי שבעולם, וברור הדבר כשמש בצהריים שהצדק בידיך – עכ"ז חובה לדון את הזולת לכף זכות, ומ'מעשה רב' זה נלמדנו.
ונאים הדברים למי שאומרם, ברא כרעיה דאבוה, וכבר כתב אביו הגדול מרנא ה'חתם סופר' זי"ע בביאור המשנה באבות (ב ה) 'אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו', בה הוסיף החת"ס שלושה מילים בלבד, והמה, 'ולמקומו אי אפשר'. לעולם אי אפשר להגיע למקומו של האחר, וממילא לעולם אי אפשר לדונו.
דוקא במטבע זו נלמד ענייני בין אדם לחבירו
ובאמת כמה צדקו ונעמו דברי ה'כתב סופר' אשר כל השתלשלות המקרה הזאת היה משום ללמדנו את חובת הלבבות בפרק של הוי דן את כל אדם לכף זכות, דהלא ידועים דברי ה'אלשיך' הקדוש (בפרשתן) שמביא בשם המקובל רבי שלמה אלקבץ זי"ע שטעם מצוות מחצית השקל הוא ללמד לבני ישראל 'אחדות' מהי, להורות לעם שהאדם ללא חבירו הוא רק כמחצה, פלגא דגופא ודנשמתא, ורק עם חבירו יחד הוא משלים את השקל והוא נעשה כדבר השלם, ואלמלא האחדות הרי הוא בעל מום – חצוי לחצי, ע"כ. ולכן בשונה ממצוות אחרים אשר בהם החשיבה תורה את השלם, עכ"ז לעניין 'מחצית השקל' שינה הכתוב והעדיף את החצי על פני השלם בכדי להורות בזה חשיבות מעלת האחדות.
ונוסיף על דבריו דברים פשוטים ובעלי סברא נכונה כי הדרך הסלולה לאחדות הוא רק אם נשכיל לדון את הזולת לכף זכות, שהרי אם נדון את חברנו לחובה יתרבה הפירוד ותבוטל האחדות, ולכן המפתח לאחדות מופלאה הוא רק בעת שנשכיל לדון את הזולת לכף זכות. ולכן סיבב הקב"ה את השתלשלות המטבעות ואת 'פרשת הכסף' של הני תרי צדיקי הדור מרן הכתב סופר ורבי יהודה אסאד, להורות כי 'לימוד זכות' הוא הדרך הצרופה לאחדות האמיתי – המטבעות הללו המחישו לן יותר מהכל את זאת.
אין דבר שלם יותר מחצי!
'מחצית השקל' מאלפינו חכמה ובינה כי הדרך לשלימות הוא רק ע"י אחדות, ואת זה אחז"ל במאמרם (מגילה כט.) 'מאן דיהיר בעל מום הוא', היינו מי שהוא יהיר בגאווה שמחזיק עצמו לאדם השלם גם ללא חבירו, בעל מום הוא – חצוי לחצי, רחוק משלימות. ורק בעת שנשיג ב'ה' הידיעה כי אנו רק 'מחצית' ומבלעדי זאת איננו שלמים, נגיע בכך לשלימות הנרצה.
והדברים עולים בקנה אחד, עם מאמרו המפורסם של הרה"ק מקאצק זי"ע 'אין דבר השלם כמו לב שבור', ואף אם אמנם כוונו דבריו למאה"כ (תהילים נא יט) 'זבחי אלוקים רוח נשברה, לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה', אך לדרכנו מה נעמו דבריו גם לעניין האחדות שמיניה נלמד ש'אין שלם כמו החצי'.
האחדות התנאי הראשון להשראת השכינה
ובהכי יובן הא דאחז"ל (ירושלמי שקלים א ד) נתקשה משה במחצית השקל, הראה לו הקב"ה מטבע של אש, והקשו המפרשים מה יש להתקשות במחצית השקל, ועוד צ"ב למה הראה לו מטבע של אש דייקא, למה לא מטבע רגילה של מחצית השקל.
אך לפי דברינו יובן, דיש לומר הכי, נתקשה משה במחצית, כלומר – קשה היה לו הקושיא בה פתחנו – למה מחצית דייקא, למה לא מטבע שלימה דבר השלם, כך גם למה 'העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט'. על כך ענה לו הקב"ה והראהו 'מטבע של אש', א"ש מורה על אחדות, וכדברי רבה בר בר חנה (תענית ז.) למה נמשלו דברי תורה כאש, לומר לך, מה אש אינו דולק יחיד אף דברי תורה אין מתקיימין ביחידי. כמו"כ מורה אש על אחדות בכך שהוא מצרף באש סוגת כסף וזהב יחד. ולכן הראה לו מטבע א"ש לומר אשר לכך שונה מצוות מחצית השקל משאר עניינים ובה העדפתי את מחציתה בכדי להורות בזה עניין האחדות המרומז באש.
ובזה יש להסביר הטעם שמכסף מחצית השקל שבריש פרשתן נעשו דייקא האדנים למשכן וכדכתיב (להלן לח כז) 'ויהי מאת ככר הכסף לצקת אדני הקודש' וגו'.
אלא יובן לדברינו, דהנה מרגלא בפומיה של אבי הגה"צ מתולדות אהרן ארה"ב זי"ע לומר שהאדנים רומזים לאחדות שהרי תחת כל קרש היו שני אדנים צמודים כאחד יחד, כציוי הכתוב (לעיל כו כד) 'ויהיו תאמים מלמטה ויחדיו יהיו תמים', בבחינת אחדות הגמור, א"כ וודאי ונכון ליקח את מחצית השקל שהיה כולה אחדות ולצקת ממנה את האדנים שגם הם מורים על אותו עניין, על האחדות.
ונוסיף בזה נדבך נוסף, הנה האדנים היו בעצם יסודות של המשכן, והנה מטרת המשכן ותכליתו היה 'ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם' להשראת השכינה, והלא התנאי להשראת השכינה הוא האחדות וכדאחז"ל מפני מה חרבה הבית מפני שנאת חינם – היפך האחדות, ומטעם זה מצינו בכרובים 'ופניהם איש אל אחיו' (לעיל כה כ) להורות אשר השראת השכינה הוא רק באופן אשר פנינו יהא איש אל אחיו, ולכן ציוותה התורה לקחת את מטבעות מחצית השקל אותה הביאו בנ"י בתכלית השלימות – מתוך אהבה ואחדות, ולצקת מהם יסוד המשכן – האדנים – ובכך ישרה שכינתו בתוכינו.
השכן או הנחש?
ומדי דברי בענייני אחדות ולדון הזולת לכף זכות נעבור לתקופת הצנע בעיה"ק ירושלים, בה התרחש סיפורנו דלהלן:
מוט'ל בעל המכולת הגיע למעונו של רבה הגדול של ירושלים מרן רבי שמואל סלאנט זצ"ל בבכיה נוראה על כך ששכנו בעל החנות הסמוכה החל לאחרונה לגנוב לאחרונה מחנותו כשלושים ביצים דבר יום ביומו, ללא אומר וללא דברים מתגנב הוא בחשאי פנימה נוטל את מה שנוטל ומותיר אותי בהפסדים עצומים עד כדי פשיטת רגל ר"ל.
שאלו ר' שמואל, וזאת מנין לך, מאן יימר כי השכן הוא הגנב. השיב מוט'ל כי בטוח הוא בדבר, וראיה לדבר שהנה על אף הגניבה היומית עכ"ז ראה זה פלא שהחנות לא נפרצה ולו לא אף פעם אחת, היא סגורה תמיד כדבעי כפי שנעלתי אותה בסוף היום העבר, ומוכרח הדבר שהגנב בא מהחצר הפנימית המשותפת לשני חנויותנו יחד, הוי אומר כי הוא זה ולא אחר, הלוא הוא האדם היחידי שיש לו גישה לחצר הפנימית.
ענה לו רבי שמואל בפיקחותו הנודעת, מוט'ל שמע לקולי, איעצך ויהי אלוקים עמך: היום בערב, לפני שהנך נועל את חנותך, קח שלשים ביצים ובשל אותם במים עד שיהיו קשות כדבעי, ואז קח הביצים המובשלות ושים אותם בראש הערימה של הביצים, לאחמ"כ סגור את החנות על מנעול ובריח כבכל יום.
מוט'ל לא הבין את פשר העצה, אך מצווה לשמוע בדברי חכמים, הלך ועשה כך בתמימות, לקח שלושים ביצים בישל אותם במים כל צורכם עד שנתקשו כדבעי, הניחם בראש הערימה וסגר את החנות בחוזקה על מנעול ובריח. והנה בבוקר ותפעם רוחו, נחש ענק שוכב שרוע פגר מת על ערימת הביצים! מתברר, כי הגנב המסתורי היה לא פחות ולא יותר אותו נחש, אשר בכל לילה אחר שהחשיך החנות היה יוצא מחור מאורתו וניגש אל הביצים ובולע אל גרונו לתאוונו מלא ביצים טריות, אך עתה משמבושלים היו, נחנק הנחש מהביצים הקשות ומת.
אז נוכח מוט'ל, ומינה נלמד אף אנו, לדון לכף זכות מהו, ונלמד יחד עמו גם את אותו פרק בלא לחשוד בכשרים.
את זה בא ללמדנו מצוות 'מחצית השקל', שאנחנו רק חצי, ומשכך, גם הנראה לנו לעיניים אינה התמונה המלאה כי אם רק 'מחצית', וכשנפנים כל זאת, נזכה אף אנו לקיים בהידור רב מצוות מחצית השקל – אחדות, לא רק בימים ההם אלא גם בזמן הזה.
נסיים בדברי הפייטן (יוצרות שקלים, מוסף) בבקשת תחינה: 'אור פניך עלינו אדון נשא ושקל אשא בבית נכון ונישא, ובצדק אהגה ערך כי תשא, גוננו במגן א-ל רם ונשא'.
ולדברינו נוסיף רמז בדבר הזה 'ובצדק אהגה ערך כי תשא' שבזה שנצדיק את חברינו בצדק ונדון אותו לכף זכות נזכה להגות ערך 'כי תשא' לקיים מצוותה כדבעי – ועי"ז נזכה במהרה בימינו ל'בית נכון ונשא'. אמן.
(מתוך שיחת גאב"ד חרדים שליט"א)