סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א: כה היה מעשה באיש צדיק מתושבי ארה"ק העוסק לפרנסתו בהגהת תפילין ומזוזות, ונתקיימו בו בקשתם ותעניותיהם של 'אנשי כנסת הגדולה על כותבי ספרים תפילין ומזוזות שלא יתעשרו (פסחים נ:), ובפרט שהוא עומד בעיצומה של הסוגיא הקשה – 'האב חייב בבנו להשיאו'.
אמנם, זה האיש מתחזק תדיר באמונה ובביטחון באבינו שבשמים הנותן לחם לכל בשר, ובעצת רבו הוא יוצא לחו"ל מפעם לפעם כש'הגיעו מים עד נפש', ויוצא בזה גם חובת 'גלות'.
והנה בפעם הראשונה אמר לבני ביתו בצאתו מהבית כי אין לו שום תוחלת כמה ישתכר שמה, אלא 'נלבש והשליך יהבו על ה' אשר אהבו', ובהגיעו לשם היתה דרכו להעמיד 'דוכן' בפתחי בתי כנסיות ובתי מדרשות, שם פרסם מכתבי המלצה מגדולי הרבנים המכירים אותו ומעידים על כשרותו וטיב עבודתו, ואכן ישראל קדושים נתנו לו פרשיות תפילין ומזוזות לבדקם ושילמו לו כפי ה'שער' המקובל שם בדולרים… וחזר כשסכום נאה באמתחתו. כנ"ל היה גם בפעם השנית.
והנה בהיותו בארה"ב בפעם השלישית, ידע שעליו להחזיר סך 14,000 שקלים לאחד הגמחי"ם בא"י, על כן התקשר לידידו וביקש ממנו 'הלוואה' שיפרע במקומו את ההלוואה, והוא יפרע לו מיד בשובו לארה"ק. הלה נעתר לבקשתו, על כן שלח ה'מגיה' את בנו לבית ידידו שיקח ממנו את הסכום ויפרע בו את החוב בגמ"ח.
אך דא עקא, שבפעם הזאת 'משום מה' לא הצליח כלום וחזר ביום חמישי בשבת לביתו 'בידיים ריקות'. למחרת, בערב שב"ק התקשר לידידו (המלווה החדש) והתנצל שלצערו לא ראה ברכה בעמלו, ושב כמעט בידים ריקות, והוא מחלה פניו שיאריך אפו ויאריך את זמן הפרעון ומקווה מאד במשך השבועיים הקרובים להשיג את הכסף ממקום אחר. סבר הלה וקיבל.
מנהגו של אותו 'מגיה' לשבת בכל מוצאי שב"ק ביחד עם חברים לדעה בני גילו לשיעור קבוע ב'שער הבטחון' שב'חובת הלבבות', כשהם מתחזקים ביחד בבטחון בתקופת נישואי הילדים אשר ההוצאות והחובות מגיעים עד לשמים ועד בכלל… וכל אחד מספר לחבריו מה שראה בעיניו גילויי השגחה פרטית.
באותו מוצאי שבת שלאחר חזרתו הלך כדרכו ל'שיעור', ופתח אחד וסיפר מעשה שאירע עמו, וכן הלאה, עד שהגיע תורו והוא פתח את פיו ואמר: "שמעו נא למעשה נפלא של השגחה פרטית שהיה עמי. נסעתי לארה"ב והייתי בבתי כנסיות ובשטיבלעך, שם העמדתי דוכן והגיעו המון רב והתעניינו במלאכת הקודש, שאלו וחקרו ודרשו, והלכו כמו שבאו מבלי שיתנו לי תפילין ומזוזות לבדוק…"
כל השומעים היו בטוחים שהוא עומד לספר איזה נס שהיה ביום האחרון… ושאלוהו בקוצר רוח: "נו, מה היה הסוף?" השיב להם: "הסוף היה שחזרתי בלא כלום", והוסיף ואמר באמונה תמימה ושלימה: "וכי דבר זה שהגיעו רבים ולבסוף לא 'קנו', אינה השגחה פרטית? הלא הקב"ה השגיח עלי בפרטות והוא שגזר שלא אשתכר פרוטה"…
מיד בסיימו את הדברים השמיע הפלאפון קול תרועה, היה זה בנו (שנשלח על ידו 'לגלגל' את החובות…). ענה האב: הנני עתה באמצע שיעור חובות הלבבות, בגמר השיעור אדבר עמך, וכן עשה.
לאחר מכן התקשר האב לבנו, והלה אמר לו: "'פלוני' הידיד ההוא התקשר אלי…" טרם סיים את המשפט שאל האב בבהלה: מה רצונו, והרי כבר דברתי עמו ביום שישי והסכים לדחות את זמן הפרעון בעוד שבועיים; ובכלל, מה הוא 'מערב' אותך בתוך העסק?…
השיב הבן: "בסך הכל האיש רצה להודיע לי שהוא מוחל על כל החוב"…
ומלבד מה שיש להתבונן בעצם הדברים, כי גם ההפסד והכשלון אף הם בהשגחה פרטית ומדוקדקת, הרי מכאן נראה כי ה'פרנסה' אינה תלויה בהשתדלות אלא היא נשפעת ממרומים כפי הקצוב לכל אחד ואחד. שהרי מצד אחד נגזר עליו לעשות השתדלות, לנדוד למרחקים ולכתת רגליו ולהציע 'מרכולתו', ומאידך נגזר עליו ל'הרוויח' 14,000 שקל, אך לאותו רווח אין שום שייכות להשתדלות… וכמו שרימזו בלשון הגמ' (חולין ז.) 'נתן עיניו בצד זה ואכל בצד אחר', כך האדם משתדל במקום אחד אך 'אכילתו' היא מצד אחר כלל… שלא לפי מעשיו או השתדלותו.
וכאותו מעשה שהיה עם הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל, שפעם נסע ללאנדאן לאסוף מעות וכספים עבור ה'פעילים' (שהיו מצילים נפשות ישראל משמד רוחני), והייתה נסיעתו מלווה בברכתו ועידודו של הגה"ק ה'חזון איש' זי"ע. למעשה לא הצליח רבי שלום לקבץ מעות כפי הצורך.
בשובו לארה"ק נכנס אל החזון איש, ובטרם פתח פיו לספר העובר עליו, אמר לו החזון איש – היה כאן יהודי מבראזיל ושמו בערקאוויטש והשאיר לצדקה צ'ק בסך 500 דולר, סכום עתק בימים ההם, והועדתי את הצ'ק עבורך בעבור ה'פעילים'.
והוסיף ואמר לו החזון איש: עתה הראית לדעת, שאין האדם עושה אלא 'השתדלות' – עשית השתדלות בלאנדאן ובאה ישועתך מבראזיל… הרי לך שאין המעות תוצאת ההשתדלות.
נוסיף עוד דבר יקר שאמר ה 'מגיה' הנ"ל, שהרגיש בעצמו שבשעה שסיפר ברבים אותה השגחה פרטית שליוותה אותו שלא להצליח, וקיבל עליו את הדין באמונה שלימה, מיד 'ונהפוך הוא' והגיע אליו הרווחה במחילת החוב… כי גדולה היא קבלת הדין באהבה להמתיק כל הדינים, כידוע וכמפורסם.
(באר הפרשה)