הרה"ח אהרן כהן
האווירה בציבור החרדי עברה כבר מהתלהבות להתלהטות. פנה אלי מכר בשכונה, כשהוא מבקש לשתף אותי בסיפורו האישי. אחרי שמיעת הסיפור ידעתי כבר ידעתי. שהלוואי ועוד כמה יהודים יתוודעו לסיפור המדבר בעד עצמו.
היה זה באחד הימים האחרונים. מדוכדך כולו שרך רגליו הביתה. 'אולי הגיע הזמן להרים ידיים וזהו', הרהר. 'זה מה שאני. ככה הקדוש ברוך הוא ברא אותי. אני לא עקבי ולא מצליח לעמוד בסדרים ותכניות'. הצדיק את עצמו.
האמת שבעבר כבר התלבט רבות האם להצטרף בכלל ללימוד. הטעם המר של הפעם האחרונה בה מצא עצמו נכשל שוב וכבר לא עומד בקצב, עדיין פעפע בקרבו. הוא הרגיש בבירור שהניסיון ההוא הורס לו את הרצון והמוטיבציה להתחיל שוב.
אך היה זה חברו שבנועם שיחו דרבן אותו באמרו: מה איכפת לך להתחיל ללמוד משנה ברורה. תחשוב, שכל יום זה רווח של מיליון דולר. מה יקרה אם יהיה לך רק תשעה מיליון ולא מיליארד…
כעת, בדרכו הביתה, במוחו ובשכלו הסכים עם חברו, אבל בליבו פנימה הרגיש מתוסכל ומריר. 'אני לא עקבי, ואם לא הצלחתי עד היום, אין סיכוי שאצליח גם בהמשך', חשב, תוך שהוא מנסה לשחזר בזיכרונו את מספר הפעמים שהתחיל ומספר הפעמים נכשל. האמת, המשיך וסיפר לי, לא הצלחתי לשחזר בדיוק את מספר הפעמים, אך מה שבוודאי ידעתי שהמספרים חופפים. כל פעם שהתחלתי, היה אחר כך גם כישלון צורב.
אז למה שבפעם הבאה כן אצליח? חישב בדעתו, כשהוא נוקש על דלת ביתו להיכנס. 'אולי אקבל על עצמי שמהיום והלאה חסל סדר הקבלות והניסיונות'…
לחיצה קלה על הידית לפתיחת הדלת, ואזנו שומעת קריאה: "אל תפתח!"
"מה קרה?" הגיב בשאלה, מבוהל קמעה.
"הכל בסדר", הזדרזו להרגיע אותו. "יודי התחיל ללכת, הוא ממש כאן מאחורי הדלת"…
"הודו להשם", הפטיר בחיוך בכניסתו הביתה. "יודי כבר מתחיל ל… הוי!…" ניתר בהלה לתפוס את יודי שמעד ונפל בהשמיעו קולו בבכי. "אין מה לעשות", חייך, מנסה להרגיע את בנו בן השנה-פלוס. ככה זה הולך, מנסים ונופלים, מנסים ונופלים, עד שמצליחים ללכת".
*
היה זה למחרת. "אולי תנצל את ההזדמנות המיוחדת" – פנה אליו מכר בבית הכנסת בחיוך. "עוד כשבוע, מתחיל מחזור חדש בלימוד הלכה, אתה מעוניין להצטרף לשיעור?"
"אני כבר התייאשתי", הגיב בעגמה, כשארשת תסכול על פניו.
"לא זכור לי שקיבלת רשות להתייאש", הגיב הלה בחדות-לשון. והמשיך בסיפור על חבר שבעבר גם התייאש "בלא רשות" וכעת עומד לקראת סיום מרגש של כל ששה חלקי המשנה ברורה! "ככה זה. מנסים ונופלים, מנסים ונופלים, עד שמצליחים", סיים הלה.
'מאיפה אני מכיר את המילים האלה?', ניסה מיודענו לגרד את זכרונו… ואז צצה בראשו התמונה מאתמול. יודי הקטן שנופל ובוכה ושוב מנסה ללכת… והמילים שיצאו מפיו, בכבודו ובעצמו – "ככה זה, מנסים ונופלים, מנסים ונופלים, עד שמצליחים"…
'רק שיודי חס ושלום לא יתייאש כמוני'… הרהר בבהלה.
"אתה צודק", מיהר להגיב לאיש שיחו. "אתה צודק בהחלט. אני אנסה שוב!
"בעצם לא", מיהר לתקן את דבריו. "אני לא אנסה אני אתחיל, הפעם בעזרת השם באמת אצליח".
