אני אברך כולל וחי בטוב ברוך ה', יום יום וברכתו. לפני תקופה אירסתי את בני הראשון, והשמחה עלתה על גדותיה. רק נושא הכסף העיב על השמחה, כאשר אין לי מושג מהיכן אני מגייס את הסכומים העצומים שנדרשים עתה.
גיסי שמתגורר בחו"ל ונשוי למשפחה אמידה, הציע לי לבוא לעירו. הוא ילווה אותי לבתיהם של גבירים בעלי יכולת, וכך נגייס את הכסף להוצאות החתונה.
נעניתי להצעה, ואכן גיסי היקר וטוב הלב התאמץ בשבילי מעל ומעבר. הוא נהג בי הכנסת אורחים למופת ואף ליווה אותי לבתי הנגידים בעיר. ביום האחרון לפני הטיסה הביתה היינו אמורים להיכנס לביתו של גביר שידוע בנדיבותו הגדולה. כאשר עמדנו ליד ביתו, לחצתי בטעות על הפעמון של הבית השכן.
אמרתי לגיסי, שאם כך קרה, משמים, ניכנס גם אל השכן. הוא הרי יהודי. היהודי פתח את דלתו וגם את לבו. הוא כיבד אותנו באוכל ובשתייה, שמע על החתונה המתקרבת ונתן סכום הגון. עכשיו פנינו אל הגביר המקורי, אלא שהוא מיהר אל הרכב שלו. ניגשנו לרכב ואני סיפרתי לגביר את סיפורי הידוע והמפורסם, שאני מחתן בן בקרוב.
הגביר אמר, "אני ממהר עכשיו לפגישה דחופה ואין לי זמן לחזור הביתה, לפתוח פנקס צ'קים ולרשום לך המחאה. לכן אני אכניס את היד לכיס שלי, ומה שאמצא שם, יהיה לך!".
הגביר מכניס את היד לכיסו, והוא נתקל שם בחבילה עבה במיוחד של שטרות, סכום חריג שאינו מצוי אצלו בכל יום, והוא ממש לא בגובה הסכום שהוא רגיל לתת להכנסת כלה…
"מה שהבטחתי אני מקיים", אמר הגביר ונתן לי את כל הסכום. אנו מודה לה' על השגחתו הפרטית, ויחד עם זאת מתפעל מביטחונו ומרוחב לבו של בעל הצדקה, שלא ניסה לסייג את הבטחתו, וקיים את מילתו בדיוק נמרץ. האיחור שהיה נראה כהפסד, התברר כרווח גדול, שממנו היו לי הוצאות החתונה די והותר!
(גיליון השגחה פרטית, תצוה -כי תשא תשפ"ב)