ננסה להיכנס לרגע לנעליו של ילד רגיל. הוריו דורשים ממנו לפעמים להוריד את הפח, להדיח כלים, לקנות במכולת ולקחת את האחות הקטנה מהגן. נכון, ההורים דורשים ממנו הרבה דברים. אבל רוב הזמן ההורים רק נותנים לו, מאכילים, דואגים, לוקחים אותו למקומות מעניינים, קונים לו ממתקים וצעצועים. שלא לדבר על סבא וסבתא, שרק נותנים לו מתנות ולא דורשים דרישות גדולות. המשפחה מזמנת הנאה. החברים מספקים לו תעסוקה, השתובבות, שיחה ופטפוט וחוויה טובה.
ואז מגיע דמות שנמצאת איתו שעות רבות, בכל יום ויום, ורק דורשת ממנו כל הזמן. המלמד, הר"מ, המחנך, המחנכת או המורה- אלו רק דורשים מהילדים עוד ועוד. להקשיב, לשבת בשקט, ללמוד, לדעת, לכתוב את השיעורים בישיבה או לעשות 'שיעורי בית' לילדים בכיתה. מבחן ועוד מבחן, התאמצות ודרישות, אפילו עונשים. כך מצטייר לו המחנך בעיני הילד. מצד אחד עומדים ההורים, בני משפחה וחברים שמספקים לו הנאה, ויש את המחנך- שדורש דרישות ותובע מטלות.
כדי לשנות את התפיסה הזאת מגיע מחנך טוב ומעניק לילד תחושה שהוא זה שבעצם דואג לו. החברים שלו מלמדים אותו פרק ב'תופסת' ו'מחבואים', אך הוא מעניק לו את הדבר השווה מכל, את התורה הקדושה, ובכלל, את הלמידה. המטען שבאמצעותו יהיה 'אדם', 'יהודי', והעיקר: 'תלמיד חכם ועובד השם'.
מחנך טוב וגם הורים טובים צריכים לעודד דרך מחמאה, מתנה, ממתק ופרס. אך קודם כל צריך להחדיר ולהמחיש שהממתק והפרס הטוב ביותר- הוא הלימוד עצמו.
וכדי שהתלמידים (וגם הילדים שלנו, שאנו מחנכים אותם 24/7, במשך שנים רבות) יחושו שהלמידה אינו עול קשה או ערימת דרישות, אלא הכלים הטובים והנפלאים ביותר שהם יכולים לקבל, כלים שאנו מעניקים להם בגלל שאנו מאד מאד אוהבים אותם ורוצים בטובתם, עלינו להראות להם דוגמה אישית.
וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ… כְּמַעֲשֵׂהוּ מִמֶּנּוּ יִהְיֶה.
הטעים ה'בן איש חי' זי"ע: הבגדים רומזים לבנים (ראו סנהדרין צג, ב). כשיהודי רוצה שבגדיו- בניו יהיו נאים ויפים, מהודרים ואיכותיים. "כְּמַעֲשֵׂהוּ"- עליו לדעת שהם ילמדו ממעשיו, "מִמֶּנּוּ יִהְיֶה"- כל מה שתראה להם בעצמך, ממעשיך שלך, בדוגמה האישית שתראה להם, כך יהיה.
"אם רוצים שהילדים יצמחו תלמידי חכמים ואוהבי ד', וגם טובים במידות טובות, צריך האדם בעצמו להיות קצת מרומם" – אמר רבינו מרן בעל 'איילת השחר' זי"ע בכנס חינוך – "אי אפשר שהוא יהיה שפל, הוא יהיה עם מידות שאינן טובות, ולדבר הוא ידבר כמו צדיק. דיבור כזה לא יועיל ולא ישפיע בשום אופן, אלא צריך דבר ראשון לראות שהאישיות שלו עצמו תהיה בסדר".
כל דברי התורה והמוסר אינם עושים רושם על הילד כמו הדוגמה החיה, שהוא רואה אצל הוריו ומוריו, אם לטובה ואם לרעה. הורים תקיפים לא יצליחו לחנך לסבלנות, הורים רגזנים לא יוכלו לחנך למתינות, גסי רוח לא יוכלו לחנך לנימוסים וערמומיים לא יוכלו לחנך לתמימות וליושר.
חז"ל אומרים כי "הלומד ילד למה הוא דומה? לדיו כתובה על ניר חלק" . ליבו ומוחו של הילד כדף חלק הם. כל מראה וצליל, תנועה וניד עפעף, נחרתים עמוק בלבבו ומשפיעים על הלך רוחו והתנהגותו. הילד מושפע ממראה עיניו יותר ממשמע אוזניו. עובדה היא שהתנהגות המחנכים משפיעה על הילד יותר מכל הדברים הנאמרים לו, כי הרי אינה דומה שמיעה לראיה.
"גדולה שמושה של תורה יותר מלמודה". הדוגמה האישית, בה מבחין התלמיד בהליכותיו והתנהגותו של רבו, חשובה היא לאין ערוך מהלימוד עצמו מפי הרב.
וניתן להפוך את הלימוד עצמו לחוויה מענגת.
השתתפתי לפני 22 שנה, בניסוי שערך יועץ חינוכי. תוצאותיו של אותו ניסוי היו ידועות מראש. תנסו אותו בעצמכם. אתם יושבים עם קבוצת חברים בחדר האוכל או אפילו עם אנשים מבוגרים, אבות לילדים או סבים לנכדים. תשאלו אותם מה הם זוכרים כעת, ב'שליפה' מהירה, מהחיידר או מהישיבה הקטנה. "תנו לנו דבר אחד שאתם זוכרים, כאן ועכשו, בזכרון חי", תבקשו מהם.
כל אחד מהנשאלים ייזכר במשהו אחר, אך יהיה מכנה משותף לכולם. כולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, לא יזכירו קטע לימודי, חידוש דין או הלכה שלמדו, אלא דווקא חוויה כל שהיא.
האדם זוכר בחיות ומוחשיות חוויות שעברו עליו. חוויות טובות ומשמחות או חוויות לא נעימות. אך בדרך כלל, לא נושאים לימודיים.
— אלא אם כן נהפוך את הלימוד לחוויה אישית, חיה, נושמת, תוססת.
אחד מהרמי"ם נוהג לצרף לתלמידיו את יסודות הסוגיה, בצירוף חוויה אישית. "הבוקר, כשנסעתי בקו 6, חשבתי שהמהלך שאמרתי אתמול בשיעור, אינו מדוייק. ואז חשבתי באוטובוס על מהלך מעט שונה"…., אומר אותו ר"מ ומסביר לתלמידיו את היסוד הלמדני. במקרה אחר הוא מספר להם שפגש בערב את ר' מוישה, הר"מ של ישיבה פלונית. "הוא טען ככה ואני טענתי ככה"…
הבחורים זוכרים את היסוד הלימודי כחלק מהחוויה האישית של מגיד השיעור. הם מכנים את הדברים כ"חידוש של קו 6" או כ"הוורט של ר' מוישה, שהר"מ לא הסכים איתו וטען אחרת"… וכך הם זוכרים אותו טוב יותר.
כך מצינו בהרבה מקומות בש"ס.
"אמר רבי עקיבא: שאלתי את רבן גמליאל ואת ר' יהושע באיטליס של עימאום, שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל: הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו, מהו?" (כריתות טו, א). "רבי יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים תנו פרשת נדרים בי רשב"י, איפטור מיניה באורתא. לצפרא הדור וקא מפטרי מיניה", (מועד קטן ט, א).
מאי נפקא מיניה היכן פגש רבי עקיבא את רבן גמליאל ורבי יהושע, כששאלם שאלה הלכתית? מדוע הגמרא מציינת שהתנאים למדו אצל רשב"י דווקא פרשת נדרים, כשהנושא הוא דין 'הנפרד מרבו'?
אכן, במקומות רבים ברחבי הש"ס הדגישו כותבי הגמרא את מקום ההתרחשות והחוויה שקדמה לנידון התורני, גם כדי להזכיר ללומדים את הנושא הלימודי דרך החוויה הסביבתית. תחושות עושות רושם בלב הלומד ומאפשרות לו לחוש ולזכור יותר את הנלמד.
הזוהר הקדוש מלא וגדוש בגופי תורה, המתחילים בסיפורים וציוני המקומות בהם נאמרו הדברים, אופני ההתרחשויות ועוד. גם גופי ההלכות במשניות ובגמרות, כתובים בלשון סיפורית. אנו למדים על 'שנים אוחזין בטלית' ולא מסקנות הלכתיות.
אחד מגדולי מרביצי התורה בדורינו מסדר בתאי מוחו את המסכתות שלימד בישיבתו, לפי המאורעות המשפחתיים שעברו עליו. כך הוא זוכר מתי לימד כל מסכת, בדיוק נמרץ. "בבא קמא למדנו כשרבקי נולדה, בבא מציעא- כששרוליק חגג בר מצוה, וקידושין – כשיוסי התארס. כשיוסי התחתן- למדנו יבמות"…
מגיד שיעור טוב, בחיידר, בישיבה או בשיעור 'דף היומי', ממחיש לפני השומעים את ההתרחשות עצמה של הסוגיא, בצבעים חיים ומוחשיים. כשקוראים את הגמרא על "המביא חטאת ואשם על חטא ונודע לו שלא חטא", אומרים, כמעט מבלי משים, מתוככי התחושה שהאיש עליו הוא מדבר כעת עומד למולו, "המביא חטאת ואשם על חטא, ואז נודע לו, ברוך ה', איזו שמחה, שהוא בכלל לא חטא"…
כשלומדים את ההלכה של "הישן תחת המיטה", חודר המקרה למוחות השומעים כאדם שסוכתו הייתה עמוסה בבניו ואורחיו. בכל פינה בסוכה שכב מישהו ולבעל הבית לא נותר מקום, עד שהוא אירגן לעצמו מזרון כ'מיטת קומתיים'…
נשתמש בכח הציור כדי לצייר ולתאר את הדברים. נדמיין שור ואדם שדחפו שור אחר לבור, המקדש במלוה או שכיב מרע שאמר 'תנו מנה לפלוני'. לא נסתכל רק על ההיבט הלוגי והלמדני של הדברים, אלא גם על מציאות המקרה עצמו, בצבעים חיים ומוחשיים. מנסיון אישי, הדברים נחרתים טוב יותר במוח ולב השומעים.
(יתד נאמן אדר תשפ"ב)