הרב משה כהנא
באחת הישיבות הקטנות למצוינים בארה"ק מסר ראש הישיבה בפני הבחורים בערב שבת פרשת יתרו מדברי החתם סופר העומד על השאילה מדוע כתוב לשון "אלוקים" בקרבנותיו של יתרו, כי הלא לא מצינו לשון 'אלוקים' אצל שום קרבן בתורת כהנים, כי בכל הקרבנות מוזכר לשון הוי"ה – שהוא מידת הרחמים.
"בעצם", הסביר ראש הישיבה, "כל העניין הנקרא 'קרבן' אין לו תפיסה על פי מידת הדין. כי הרי השכל הפשוט אומר, שמי שחטא יצטרך לשלם ולהיענש על מעשיו, יושר הדין, השכל הפשוט, אינו תופש מושג כזה שיוכל החוטא להביא קרבן שיוקרב לקב"ה במקומו, והוא ימלט את נפשו, יתכפר מעוונו.
"על פי ה'דין' אין אפשרות של פדיון, ולכן אין מקום למידת הדין – שֵׁם אלוקים – אצל הקרבן. רק למידת הרחמים, שֵׁם הוי"ה.
"אבל כל זה הוא רק כאשר האדם מביא בעל חי ומקריבו לקרבן במקומו, אך כאשר הוא מקריב את 'עצמו', את עצמותו ממש, קרבן כזה נחשב לפני השי"ת אף לפי קנה- המידה של מידת הדין. וזהו הפירוש בפסוק בתהלים "זבחי אלוקים רוח נשברה", וגו' – שכאשר מקריב האדם את רוחו, את עצמותו, אזי יחשב הדבר ל'זבחי אלוקים', זבח המתקבל גם אצל מידת הדין – "לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה", קרבן כזה של לב נשבר ונדכה, גם ה'אלוקים' – מידת הדין – לא יבזה.
"רעיון זה כולל כל רצון של אדם", המשיך ראש הישיבה להסביר, "כל תאוה, כל משיכה שיש לאדם מצד נטיית נפשו הבהמית, והוא, על אף שהוא נמשך אליה והוא הולך ועושה נגד רצונו – זה נקרא 'להמית' את האדם, וכאשר אדם ממית את עצמו לכבוד הקב"ה, הרי הוא מקריב את עצמו לקרבן לכבודו יתברך, וקרבן כזה מתקבל לפניו ברצון, גם לפי מידת הדין.
"על פי יסוד זה מבאר החתם-סופר את הכתוב (שמות יח, יב) "ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלוקים", יתרו היה יושב בכבודו של עולם ובכל זאת נדבו לבו לצאת אל המדבר, מקום תהו, לשמוע דברי תורה. הוא זנח את כל תענוגי העולם, השאיר את הכל מאחוריו, ובא להתקרב אל כלל ישראל, להתקרב לקב"ה לשמוע דברי תורה. נמצא שיתרו הקריב בזה מעצמו, חלק מחייו, 'את עצמותו' הוא הקריב לפני הקב"ה וכאשר אדם מקריב את עצמו להקב"ה, הוא הקריב קרבן כזה שמתקבל ברצון גם לפי מידת הדין, ועל כן נכתב אצל קרבנותיו של יתרו לשון 'אלוקים'. (ע"פ 'מעדני כהן').
סיים ראש הישיבה לשאת את דבריו פני בחורי הישיבה בהסבירו כי זאת תמצית הסגולה המפורסמת שמי ששותק בשעת מריבה בבחינת "נעלבים ואינם עולבים" זוכה שמתקבלת תפילתו באותה העת, כפי שמפורסם אצל רבים שזכו ישועות גדולות בעקבות זה, כי בשעה שמקריב מעצמו ושותק, זוכה "ללב נשבר ונדכה א' לא תבזה". הבחורים נפרדו בברכת שבת שלום והלכו איש איש לביתו.
ישועה במרכול
ביום ראשון בשעות הבוקר ניגש אחד מבני הישיבה בביישנות מה אל ראש הישיבה, וסיפר כדלהלן: "לאחר הסדר בישיבה והשיחה האמורה חזרתי לביתי, ההכנות לשבת מלכתא בעיצומן, ואמי תחי' ביקשתני אם אוכל לסור לרגע למרכול הסמוך, לקנות "רק" שקית אחת של חלב…
"אצתי רצתי למלא מבוקשה, אבל החנות היתה עמוסה, תורים ארוכים לעייפה, ושעת הסגירה מתקרבת, סקרתי היכן התור יותר קצר, ונעמדתי בו, לפליאתי לא עמד בתור אף אחד, מלבד אי אלו מוצרים על מסוע הקופה, שאלתי את הקופאית אם אוכל להעביר "רק" מוצר אחד, והסכימה בחפץ לב.
"מה שאירע ברגעים הבאים לא חלמתי בחלומתיי השחורים", מספר הבחור: "לפתע משום מקום הגיעה גברת אחת – שמסתבר הייתה באמצע חשבון – וללא שהיתה לי אפשרות לענות, התפרצה עלי בחמת זעם למול הקונים הרבים, משל הייתי גנב או דבר יותר חמור.
"הבושה הייתה נוראית! לרגע רציתי שהאדמה תפתח פיה ותבלע אותי.
"יכולתי לענות, ולפחות לנסות להסביר…
"אבל דברי השיחה של ראש הישיבה עמדו למול עיניי, והחלטתי לנצל את ההזדמנות ולהתפלל…".
בירר ראש הישיבה בעדינות: "ועל מה התפללת אם אפשר לדעת…".
"סיפר הבחור בפשטות: התפללתי "לישועת הישיבה".
ראש הישיבה לא יכול היה לכלוא את התרגשותו. אכן הישיבה סובלת ממצוקה כלכלית המסיבה לבחורים קושי ואתגר, כמו הפסקות חשמל רבות במשך היום, אין אפשרות להדליק מזגני חימום בימים קרים אלו. הניקיון לקוי, הארוחות דלות, וכו' וכו'.
יש אכן על מה להתפלל, והרבה, אבל שבחור יעזוב את צרכיו הפרטיים וינצל הזדמנות זאת לצרכי הכלל? היה זה לפלא.
הוסיף ושאל הבחור, בתמימות ובאמונה שלימה, "האם כבר היתה ישועה???".
ראש הישיבה שיבחו והשיב לו שאינו יודע. אולי ההנהלה הגשמית כבר קיבלה איזו בשורה טובה…
בשעות אחר הצהרים נשא ראש הישיבה דברים לפני תלמידיו, וסיפר את הסיפור המלא.
"אכן היתה ישועה!!!", הכריז ראש הישיבה. הבחורים תלו בו עיניים תמהות, וזקפו את אוזניהם בתימהון: מה היה?
"הבחור הנפלא והיקר שהתגבר ובלם פיו והתפלל, חשב שמא אמש בשעת לילה מאוחרת, צלצל גביר גדול והבטיח מבנה רחב ידיים ומפואר לישיבה, פלוס הבטחה לסיוע תמידי…
"אכן, בדור מבולבל כדורינו, הגשמיות נתפסת כישועה הגדולה, אבל אמת שהישועה הגדולה אירעה! עצם העובדה שאחר חודשיים שבהם בכל יום ישנה הפסקת חשמל כמה פעמים ביום, הגורמת אפילה מוחלטת לישיבה הנמצאת בתחתית הבניין, ללא חלונות חיצוניים, ומאלצת את הבחורים הצעירים להתגבר ולהמשיך את הלימוד ושמיעת השיעורים כאילו לא אירע דבר, והיום לא היתה אפילו "נפילה" אחת של חשמל, זו הישועה הגדולה!
"כאשר כל הבחורים יכלו ללמוד ללא הפרעה והפסקה כלל. הדקות הרבות הללו של לימוד ראוי, כפול מספרם של כל בני הישיבה, הן הישועה!
"כי לימוד התורה, הוא לא "עוד בניין רחב ידיים" הוא קיום כל העולם כולו, וזו זכותו של הבחור, שהתפלל, ואכן נענה.
ישועה חוזרת
במהלך השבוע שאחרי כן, כאשר התקלה אירעה שוב ונמשכה זמן רב באין מצליח לפתור את הבעיה ולחדש את זרימת החשמל, נעמדו בני הישיבה באמירת פרק תהילים ברגש רב, ולאחר מכן פצחו בריקוד מלא לב ותקוה, שתהא השעה שעת רחמים… ומיד "ויהי אור".
"בישיבה זו", מספר לנו בעל המעשה, "האיחול בבוקר "בוקר אור", יש לו משמעות כפולה, גם ובעיקר, כונה להאיר את העולם באור התורה, ללא הפרעות גשמיות כלל.
"למתנה טובה זכו בני הישיבה: לראות כי תפילה ושתיקה וכל מעשה טוב פועל ישועות, יתן ה' יתברך שנזכה ל"אור חדש על ציון תאיר, ונזכה כולנו מהרה לאורו".