הרה"ג רבי שמואל צבי גנץ שליט"א
תפקידו המיוחד של הצדיק האמיתי הניצב ברום המדרגה – כפי שמרבה הרה"ק רבי אלימלך מליז'ענסק זי"ע להרחיב בספרו 'נועם אלימלך': "לפתוח שערי רחמים, להמשיך ישועות ולהשפיע שפעת חסדים, מעילא-לתתא, על כנסת-ישראל' – קרם אצל רבינו כ"ק מרן ה'באר יעקב' מנדבורנה זצ"ל – עור וגידים, עד כי ניתן היה לצפות בכך בעין-בשר.
את עטרת הנשיאות שהונחה על ראשו, ראה רבינו כל ימיו כעול כבד שהוטל עליו, אשר אין הוא רשאי להיפטר הימנו. רבינו ראה לעצמו ייעוד עלי אדמות: עבודת הבורא במסירות-נפש, השפעת ישועות לכלל-ישראל וקירוב לבם של ישראל לאביהם שבשמים. על אלו, השתית את אושיות נתיבתו הקדושה.
"זה תפקידי עלי אדמות" – שח כמה פעמים למקורביו בשנותיו האחרונות כשניסו להניאו מלקבל אנשים הממתינים עד אור הבוקר – "ואיך אוכל לסגור את דלתי כשהלה מצפה להביא לבני ביתו תשובה על מצוקתו".
נוהג היה רבנו להימנע מקבלת קהל בית יעקב בימי חודש אלול, כשטעמו ונימוקו עמו – שיהיה סיפק בידו להתכונן עפ"י דרגתו לימים הנוראים הקרבים, והתפילות הקדושות והנשגבות שמתפללין בהם. סיפר אחד מבאי ביתו של רבנו, כי פעם נתגלגלה ובאה פרשיה אחת לפתחו של רבנו בעניין סבוך שיש להיכנס בו ראשו ורובו כדי לסייע וליישר הדורים, והימים היו ימי אלול האחרונים, סמוך ונראה לימי הדין הנוראים.
רבנו כבר שרוי היה לו בעולמותיו הטמירים, וממעט היה לשוחח אף עם בני ביתו הקרובים. כל הגיגיו נתונים היו בעבודת התקיעות וכוונותיה, ופירושי התפילות, התחנונים והפיוטים הנאמרים בימי ראש השנה, אך כאשר באו ואמרו לו כי ישנה משפחה אחת שלא מבאי חצרו הממתינה בעינוי-נפש גדול להכרעת עניינם ומצפים לדברי האורים ותומים שבפי רבנו, ירד באחת מרום פסגותיו השמימיים והואיל לקבל לחדרו את בני המשפחה ההיא באישון ליל, אחר סדר עבודתו.
שעות ארוכות הקדיש רבנו בחמלתו כי רבה עבור אותם האנשים, ועד אור ראשון של שחר ישב על המדוכה יחד עם בני המשפחה בניסיון להביא לפתרון מועקתם על צד היותר טוב. וכאשר נפטרו מלפני רבנו והלכו להם מאוששים וטובי לב, פלט רבנו אנחה כבדה מליבו הגדול, והזיל דמעות על "שעות אלול" היקרות מפז שהלכו להן לבלי שוב, באומרו בענוותנותו: "ראש השנה בפתח ואני אנה אני בא".
כי למרות שהיו עקרונותיו וגדריו כחומה בצורה בלתי ניתנת לערעור, ממוסס היה אותם במו ידיו – שעה שעל הכף מונחים היו אושרם ורווחתם של אנשים מישראל ובידו להושיע.
באשר כן, ניסה בכל דרך לקצר וטרח בכל מאודו להקל מהם את משאם. כך ראו אצלו את ההנהגה שהרשה להניח בלשכת המשמשים בסמוך לחדרו מכשיר פקס עבור אלו שנבצר מהם מסיבות שונות להיכנס אל הקודש-פנימה, והיו שולחים את פתקאותיהם באמצעות מכשיר זה. הפקס במעון הקודש לא חדל יומם ולילה; כי כל עת וזמן יפה היה לפני רבינו לשמוע ולפטור את מצוקות-ישראל. סיפרו בפליאה המשמשים: פעמים רבות עת היינו מתחילים את היום היינו נפעמים מאוד לראות ערימת-פתקאות ממתינה עבורינו על השולחן, על כל אחד ואחד תשובה מדויקת בכתב ידו אשר השיב לשואל…
רעיא מהימנא
מסירותו האבהית לא ידעה גבולות. מעיינות אהבה אל כל בר-ישראל נפרצו באחת במחשבה בדיבור ובמעשים אף מעבר למקובל. דמעות ניגרו מעיני הקורא את איגרת צוואתו של רבינו. וכה כתב: "בזמן שמישהו מכם; ולאו דווקא מכם, היה בעת מצוקה ח"ו, ופנה אלי לבקש עזרה, עשיתי כמיטב יכולתי ברוח ובגשם, ואף מעבר למקובל" – – – אלו דברים שחוו ונראו ונצפו בעיניים בחוש. את הזמן היקר לו מכל וכל העניק עבור יהודים עם הנבחר, 'ואף מעבר למקובל'!…
פעם נכנס אחד שלא נמנה על שומרי היהדות המסורה לנו מדור-דור, ואף מעולם לא פקד את חדר הקודש פנימה, ובקשתו בפיו כי יואיל רבינו לבקר בביתו אשר קנה זה עתה ויקבע את המזוזה בדירתו. משכנו של הלה היה בבנין רב-קומות ללא מעלית. הגבאים ניסו להניעו מכך כי גברה חולשתו במאוד בתקופה זו, אך רבינו בשלו עומד, והתאזר ללכת. הסובבים ראו כן תמהו על הנעשה, כי כאמור הרי רחוק הוא מן היהדות, ולמה יטריח עצמו רבינו עד כדי-כך.
והנה בעלות רבינו על גרם המדרגות בהתאמצות יתירה, נעצר לפתע בחלישות כח לרגעים אחדים לפוש מעט, ואז התבטא באנחה: "פאר די דורות!… פאר די דורות!!!"… נראה בחוש כי רבינו צופה כעת למרחקים… חלפו גם עברו שנים מספר, וצאצאיו של הלה סובבים כשתילי-זיתים את שולחנו, פורחים על במתי התורה והמצוה ומדקדקים קלה כבחמורה בדרכי היראה והאמונה.
כל ימי חייו חוו וראו בו את מידת אהבת ישראל בכל תוקף, אך בערוב ימיו של רבינו נתעצמה ונזהרה מידה קדושה ביתר שאת וביתר עוז. כי זו המידה שהייתה נר לרגליו עד-אחרית ימיו.
התנהלותו של הרבי בימי חוליו – שחו הרופאים – אינה רק נדירה, אלא כלל לא קיימת בהיסטוריה הרפואית. מעולם לא התלונן, לא נאנח על ייסוריו ולא שוחח על מכאוביו, אלא המשיך להסכית ולהאזין לצרות ישראל.
תדהמה אחזה ברופאים ביום שנכנס לבית הרפואה לעבור ניתוח-חרום מסוכן בראשו. קהל המוני בית ישראל התחננו בפני היושב במרומים להצלחת הניתוח, רבינו שוכב מוקף במקורביו ומשמשיו העומדים דרוכים לקראת הרגעים המכריעים. והנה דקות ספורות טרם החלו הרופאים בניתוח, לפתע קורא רבינו לאחד מבניו: יהודי פלוני תינה לפני את צרתו על בנו מעוכב השידוך, והנה נפל בי רעיון של שידוך עבורו! לך בבקשה על-אתר ותנסה לקדם את הדבר!… למותר לציין כי לא עברו ימים והיהודי הנ"ל גמר בשעה טובה את השידוך המיוחל עבור בנו. כך, אפילו חרב חדה מונחת על צווארו לא הירפה מלהיטיב ולסייע עבור בני ישראל.