וזאת התרומה
ידועה אמרתו הנוקבת של הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, שהתאונן ואמר: הלוא שו"ע 'חושן משפט' גדול הרבה מיתר החלקים שבשו"ע, ולפלא הוא שכמעט ואין שואלים אותי שאלות הנוגעות בענייני ממונות, בעניינים אלו מכריע כל אדם לעצמו…
שמעתי פעם מהגאון הצדיק רבי זונדל קרויזר זצ"ל, שיש הרבה המתנזרים לאכול בביתו של הזולת, שמא לא דקדקו היטב בכשרות המאכלים, אולם כשאותו מארח יזכה אותם בתמיכה ממונית יושיטו לו יד רחבה לקבלה, וכלל לא יערערו שמא אין ממונו כשר. אולם אני הייתי נוהג להיפך, אילו נזדמן לי להתארח מחוץ לביתי, והיה המארח מצהיר בפניי שכל המוצרים שבביתו הם בהכשר מהודר, הייתי מאמין לו. אולם אם יחפוץ זה להנות אותי בממונו, לא אסכים לקחת ממנו כל עוד שאיני יודע מה הם הליכותיו במשא ומתן, כי יש לחוש שמא מרוויח את ממונו שלא ביושר ח"ו ואין זה ממון כשר.
ומה מאוד נכונים הדברים ששמעתי פעם מאחד, כי במידה מסויימת ניתן לומר שהנחיצות ללמוד שו"ע 'חושן משפט' מוטלת הרבה יותר על הבעלי בתים העוסקים לפרנסתם במשא ומתן, מאלו הרבנים אשר מעולם לא עסקו במסחר. כי באם תחסר אפילו מעט שימת לב הרי בקל יוכלו להיכשל בעוון גזילה ואונאה ושאר איסורים הכרוכים בכל צעד ושעל. ולשם דוגמא בעלמא, כמה פעמים קורה שפועל מדבר בטלפון באמצע עבודתו, והלא הדבר כרוך בשאלה של גזילה שהבעה"ב משלם לו כפי זמן עבודתו. ואל יתרץ את עצמו כי מסתמא אין בעה"ב מקפיד על כך, שהרי הוא עצמו יודע שאם יכנס בעה"ב באמצע שיחתו הוא ינתק מיד…
בירושלים היה חי יהודי חשוב וצדיק, הגאון רבי דוד קליין זצ"ל, מחבר ספר 'בית ארזים' על שו"ע או"ח, אשר בעודו בחור צעיר העיד עליו רבו בעל ה'מנחת אלעזר' שבקי הוא בכל חדרי התורה. פעם אמר לי שלאחר נישואיו כאשר הוטל עליו עול הפרנסה, עלה אז ברעיונו שאין מן הראוי שיהנה מכתרה של תורה, שהרי כך שנינו (אבות ד, ה) 'רבי צדוק אומר אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם', על כן יפריש עצמו מן התמיכות הניתנות לבני הישיבות, ויקדיש כמה שעות ליגיעת כפיו לצורך פרנסתו, ובשאר הזמן יעסוק בתורה כאוות נפשו.
ואכן כך עשה לתקופת מה, אולם אחר תקופת מה השכיל להבין שעדיף לשבת בבית ה' ולהתפרנס מן התמיכות, מאשר לצאת לשוק העבודה, כי כמעט שלא מצא עבודה שלא תהא כרוכה באיסורי גניבה וגזילה.
מסיבה זו, כשכיבדו את הגאון אבי מורי זצ"ל, לשמש כ'מסדר קידושין' מיאן למנות 'עדי קידושין' כי אם 'בני ישיבה' שאינם עמלים לפרנסתם, באמרו שרק באלו יכולים לסמוך על כשרותם, מאחר שאין בידם גזל, אולם אלו העמלים לפרנסתם נכשלים הרבה בגזל, כי הרבה רווחים כרוכים בשאלות חמורות. וכשנזדמן לו להיות 'מסדר קידושין' במקום שלא היו 'בני ישיבה' והוכרח למנות פועלים לעדים, קראם אבי מורי הצידה וביקש מהם שיקבלו עליהם מעתה שלא יכריעו בעצמם בדיני ממונות, וכל ספק שיזדמן לפניהם יביאו לפני רב ופוסק שיכריע בו, ורק אחר שהבטיחו על כך הסכים למנותם כ'עדי קידושין'.
מסופר על אחד מגדולי הצדיקים, שבעת יושבו פעם עם החסידים, נענה ואמר להם כי עכשיו היא עת רצון בשמים וברצונו להמשיך ישועות והשפעות על ידי שתיית 'לחיים', וכידוע שדרכם של החסידים להמשיך ישועות על ידי שמברכים אחד את השני מעומק הלב. אך תנאי התנה הרבי, שהכסף לקניית המשקה צריך להיות כסף כשר וטהור.
נענה אחד מן החסידים ואמר כי באמתחתו נמצא כסף כשר שהרוויח בתום וביושר מיגיע כפיו. שאל אותו הרבי על מקום עבודתו וכו' ומיד מצא טעם לחשוש שלא הרוויח הכסף ביושר. וכך חזר הדבר אצל עוד כמה מבין היושבים.
היה שם פיקח אחד שראה שהסיפור לא יבא לידי גמר, נענה ואמר אל הרבי שאצלו נמצא כסף כשר, משנשאל על ידי הרבי איך הגיע הכסף לידו – אמר שלקח את הכסף בהלוואה מחבירו ובדעתו להחזיר לו בזמן המיועד. במעות אלו כבר לא מצא הרבי טעם לפגם, כי אכן לא הגיעו באיסור…
(טיב הקהילה)