הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
אחד מבני הבית הניח את בגדיו סמוך לתנור החימום. תוך רגעים ספורים הם התלקחו, ואש גדולה ומאיימת הלכה והתפשטה. בחסדי שמים הצליחו להשתלט על הדליקה, ואז התבררו הנזקים: רוב המטבח נשרף, והיה צורך להחליף את הארונות ואת החרסינה. הנהלת כולל 'חזון איש', שהדירה שייכת לו, שלחה בעלי מלאכה לשפץ את הבית, אולם אמא סירבה לקבלם: "הדירה כשירה לשימוש גם עתה, ואין כל צורך לא בהחלפת הארונות ולא בעקירת אריחי החרסינה הטובים"…
סבא מרן הסטייפלר שמע על כך ואמר לה: "אל לך לדאוג, הדבר לא יגרע מחלקך בעולם הבא בכהוא זה!", רק אז הסכימה אמא להכניס את בעלי המלאכה. (הרבנית ר. צביון, בית אמי, על הרבנית קניבסקי ע"ה).
***
ישנו סיפור חביב ומפורסם על שני יהודים, יענקל ובערל, שהחליטו לעצמם שאין הקב"ה בעולם. השניים התיישבו במסעדת טריפה והמלצר הגיש בפניהם בשר פיגולים. יענקל נעץ את המזלג בבשר, בירך 'שהכל נהיה בדברו' והחל לאכול. בערל נזעק: "הרי החלטנו שאין בורא עולם! אז למה אתה מברך?".
"אוי!", קפץ יענקל כנשוך נחש, "צודק! "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"…
סיפור משעשע. אך מדוע זה קורה, (בהקשרים פחות מוגזמים, כמובן…)?
כי לפעמים, בתוך שגרת החיים, בתוך העשייה היהודית שלנו, אנו צועדים כחלק מ'מערכת'. ישנה מערכת חרדית ותורנית אליה הורגלנו ואנו מיישרים קו איתה. המערכת וסדריה היא דבר נפלא ומחוייב המציאות, אך מידי פעם צריך לעצור לרגע ולשאול את עצמנו האם אנו עבדי מערכת חוקים וסטנדרטים, בה הקפנו את עצמנו, או שאנו עבדי ה' יתברך. האם יתכן ש'מערכת החוקים והסטנדרטים' בהם הורגלנו, משכיחה את העיקר, לדעת שכל מה שאנחנו עושים- הכל הוא לעשות את רצון ה'.
בן ישיבה שלומד תורה בהתמדה גדולה כשהוא בין כתלי הישיבה, אך כשהוא בבית, או כשהוא מבודד בחדרו בגלל נגיף הקרונה, הוא לא מנצל את יומו לעבודת ה', מוכיח לעצמו שבעצם הוא חלק מ'מערכת', אך לא עבד ה'. יהודי שמזלזל בחובותיו הרוחניים כשהוא מצוי רחוק מסביבתו הטבעית, מוכיח שהוא 'עבד הסביבה', אך לא עבדו של הקב"ה. כל מי שמקפיד פחות ועסוק פחות במצוות וחיובים שסביבתו אינה מדגישה אותם מספיק ואינה מעריכה מספיק את עושיה, מראה שהוא לא חשב מספיק למה בעצם הוא שומר תורה ומצוות, האם בגלל שככה כולם עושים והוא רוצה להיות חלק מ'כולם', או בגלל שיש הקב"ה בעולם, וזה רצון ה', ו'דע לפני מי אתה עומד' ו'לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון'. (כדאי לעיין בהרחבת הדברים בספר הנפלא 'הרימותי בחור', שי"ל לאחרונה).
לפעמים צריך לעצור ולחדד לעצמנו את הדברים הפשוטים. יהודי צועד בדרך התורה כי זה רצון בוראו. הוא מקיים את רצונו יתברך, שציווה עליו מה לעשות ומה לא לעשות. יהודי כזה יזכה לחיי העולם הבא. יכול להיות אדם מלא וגדוש בכל טוב בעולם הזה, אך אם אין לו חלק טוב בעולם הבא, אין לו כלום. כל חיינו בעולם הזה נועדו כדי להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו בעולם הבא, ומי שלא זוכה לזה, אין לו מאומה. נקודה.
"בכל המצוות, כשאדם מקיימן, צריך שיהיה הכל מפני ציווי השם"- כותב ה'חפץ חיים' זיע"א ב'תורת הבית' פט"ו- "והנה מכלל הן אתה שומע לאו – שאם נתרחק חלילה מלקיים רצון ה', יחסר לנו הטוב המזומן לנפש בעולם הבא. וזהו העונש הגדול ביותר לנפש, כי כל עונש תלוי בזמן, וכמו שאמרו: משפט רשעים בגיהנום שנים עשר חודש; אבל מה שיחסר לנפש הטוב המזומן לעולם הבא, הוא עונש נצחי. וכבר ידוע מה שאמר הרמב"ן, שכדאי לאדם שיסבול כל עונשי הגיהנום, ולא ישללו ממנו את חלקו המזומן לעולם הבא! ויש ראיה לדבר, ממה שאמרו בגמרא על 'אַחֵר', שבתחילה נגמר דינו למעלה שלא יענישוהו, משום שעסק בתורה, ושלא יבוא לעולם הבא, משום שחטא הרבה. ותלמידו רבי מאיר עמל שיענישוהו בגיהנום ויירש אחר כך עולם הבא".
***
"אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה" (יתרו).
רבינו ה'חפץ חיים' מסביר שמשה חשש מהחברה הרעה שמסביב לביתו של יתרו חותנו וממעשי יתרו עצמו, שהתגייר רק מאוחר יותר ואף השביע את משה שאת בנו הראשון יפריש לעבודה זרה, כמובא בחז"ל. לכן הקדים רפואה למכה וקרא לבנו 'גרשם', כדי להזכיר לעצמו בכל פעם שיאמר את שם בנו, שהוא 'גר בארץ נכריה'. הוא גר כאן בעולם הזה, עד אשר נשמתו תשוב לכור מחצבתה בעולם העליון. כעת הוא גר. רק בעולם הבא הוא תושב.
מרן הגר"ח שמואלביץ זצוק"ל הסביר שכפי שקוראים לתייר מאמריקה שהגיע לארץ לחודשיים בשם 'אמריקאי', אף מי שזוכה לזה- נקרא 'בן עולם הבא'. אדם שניכר עליו שהעולם הזה מבחינתו הוא סיור בן 120 שנה, אך ביתו האמיתי הוא העולם הבא, הרי הוא 'בן עולם הבא'.
ב'ילקוט לקח טוב' בפרשתנו מסופר שמרן הגרא"א דסלר זצוק"ל ליווה את תלמידו לתחנת הרכבת, בדרכו לארץ אחרת. הבחור פנה לרבו וביקש ברכה והרב דסלר בירכו: "אאחל לך מקרב ליבי שתמצא מקום נוח בנסיעתך".
נדהם הבחור. "וזהו? ביקשתי ברכה שתלווה אותי זמן רב. והרב מברכני שיהיה לי מקום נוח לנסיעה?"
השיב לו ה'מכתב מאליהו': "בירכתיך לכל חייך. שיהיה לך נעים ונוח בכל מהלך הנסיעה המתמשכת בכל החיים, הנסיעה לקראת העולם הבא".
רבינו ה'חפץ חיים' זי"ע אמר פעם, שבעולם הבא לא שואלים את מי שבא מאיזה עיר הוא הגיע וכמה כסף היה לו, האם הוא ממוצא רומני, פולני, הונגרי או מזרחי ואיזה 'קאפעלוש' הוא לבש. "בעולם הבא", אמר הסבא קדישא בשפת האידיש (ואכן, באידיש זה נשמע יותר טוב…), "ישנם חמש דרגות. יש יהודי רותח, יש יהודי חם, יש יהודי פושר, יש יהודי קר ויש יהודי קפוא"…
יהודי רותח לה' ולתורתו הוא בעל הדרגה הגבוהה ביותר ברכישת חיי הנצח. גם יהודי חם הוא בעל מדרגה גבוהה, אך 'רותח' הוא לא. מתחת לדרגה זו נמצא היהודי הפושר. לא כאן ולא שם, משהו באמצע. עושה מה שצריך, לא מתלהב יותר מידי, מעגל פינות, 'אף יוצא זיין'. היהודי הקר נמצא מתחתיו, והיהודי הקפוא, זה שאין לו לחלוחית של חום בעבודת ה' שלו- הוא הנמוך מכולם.
אך נשאל את עצמנו לפני כל מעשה שאנו עושים איך זה מקדם אותנו ל'טרקלין', לא ל'פרוזדור', נגלה לפתע אור חדש בחיינו. לא רק בחיי הגשמיות היומיומיים שלנו, אלא גם בתוך מערכת חיינו הרוחניים, בכל תפילה וברכה, לימוד תורה, ברכת הנהנין וברכת המזון, חיוך ומחמאה לזולת, בכל הכנה לכבוד שבת קודש. אפילו בשיחת הטלפון לחבר או בן משפחה שנמצא השבוע בבידוד….
(יתד נאמן)
