הרב ישראל ליוש
"בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ" (כה טו)
דורשי רשומות דרשו: הארון רומז לתורה, שהרי לוחות הברית שכנו בו. בדי הארון שעל ידם החזיקו את הארון, רומזים לתמכין דאורייתא, אלו בעלי הממון התומכים ומסייעים בממונם ללומדי התורה.
מכאן יש לומר שציווי התורה 'לא יסורו ממנו', בא לרמוז לתומכי התורה, שלא יסתפקו בהחזקת התורה בלבד, אלא יש להם אף להיות קשורים עם התורה עצמה, שיילכו בדרכה וילמדו אותה כפי יכולתם.
והנה לגבי הארון נאמר שהיה נושא את נושאיו, ולדידן נימא שגם זה בא לרמוז לתמכין דאורייתא, שלא ידמו בנפשם כאילו הם מחזיקים את לומדי התורה, ורק בזכותם הם לומדים, אלא 'הארון' היינו לומדי התורה 'נושא את נושאיו' – הם מחזיקים את התומכים, ובזכות לימוד התורה מתברכים התומכים בממונם, למען יוכלו להמשיך ולהחזיק לומדי תורה, שבזכותם יצליחו בעסקי ממונם.
וכבר כתב מרן ה'חפץ חיים' ב'שם עולם' (פי"ז) עה"כ "עץ חיים היא למחזיקים בה", שהרי היה צריך לומר למחזיקים אותה, כי לכאו' הם מחזיקים את התורה. אלא באמת אינו כן, אלא התורה מחזיקה את תומכיה, וכשם שאדם העומד ליפול ומחזיק בדבר כדי למנוע נפילתו, הרי הוא מחזיק בדבר ולא את הדבר, כן תומכי התורה המחזיקים ידי לומדי התורה, אינם מחזיקים אותם אלא מחזיקים בהם, כדי שהם – התומכים – יתמידו בהצלחתם וחלילה לא יפלו.
***
צועד המגיד מדובנא זי"ע ברחוב, והנה הוא רואה איש עיוור מובל ע"י ילד קטן. "אתם צריכים עזרה?" – שאל המגיד את הילד – "לאן אתם הולכים? מיהו האיש שאתה עוזר לו?", הוסיף המגיד להתעניין במחזה הלא שגרתי שפגש. "זה אבא שלי!"- ענה הילד
הבין המגיד כי מקרה קשה לפניו, ומיד הציע להם שיבואו לביתו ועול פרנסתם יהיה עליו. הוא דאג להם לקורת גג ומזון, ואת הילד שלח ללמוד בתלמוד תורה, ופטר אותו מעול פרנסת אביו, שהיה מוטל עליו מאז שאמו נפטרה.
הילד ניצל היטיב את הזדמנות הפז שניתנה לו ללמוד תורה. הוא ישב והגה בתורה, והתגלה כבעל כשרון נדיר… לימים התפרסם כגאון בדורו, הלא הוא הגאון רבי שלמה קלוגר זצ"ל.
אחר שהלך המגיד מדובנא לבית עולמו, הוא נתגלה לחברו בחלום וסיפר לו: "כשהגעתי לבית דין של מעלה, הראו לי עשרות ספרים ואמרו לי שאני כתבתי אותם, תמהתי בפניהם: 'אני לא חיברתי ספרים אלו!' ואז ספרו לי שספרים אלו נכתבו ע"י הגאון רבי שלמה קלוגר זצ"ל, וכיון שאני סייעתי לו והשקעתי רבות עבור לתורתו, הרי ספרים אלו נקראים על שמי…".
***
בצעירותו היה הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל עני מאוד, עד כדי כך שכשנעליו נקרעו לא היה לו כסף לקנות נעליים חדשות, ולא יכול היה לצאת מביתו לבית המדרש.
במצוקתו הגדולה, פנה לחברו שעמד להינשא וכנראה יקנה נעליים חדשות, שייתן לו את נעליו הישנות. החתן סירב ואף הפטיר בבוז: "לך תעבוד, תרוויח כסף ולא תזדקק למתנת בשר ודם…".
רבי יצחק אלחנן לא נשבר מדברי הלעג של חברו, המשיך והגה בתורה מתוך עניות גדולה, עד שעלה והתעלה במעלות התורה…
לימים, כשכבר היה מפורסם לגדול בתורה, הגיע רבי יצחק אלחנן לוילנא, כדי להתעסק בהדפסת ספרו.
קהל גדול יצא לקבל את פניו ולכבדו בכבוד התורה הראוי. מספרים שקבלת הפנים היתה כה מרשימה, עד כדי שמושל המחוז אסר עליו לבקר שוב בוילנא, כי ביקורו פגע בכבודו של הצאר, מפני שהכבוד שהוענק לו היה הרבה יותר מהכבוד שזכה לו הצאר כשביקר בוילנא…
גם אותו חתן עשיר היה בין הבאים לקבל את פני רבי יצחק אלחנן, וכיון שידע שרבי יצחק אלחנן מתעתד להדפיס את ספרו, הציע לו כי יממן את כל הוצאות הדפסת הספר מכיסו.
רבי יצחק אלחנן זיהה כי התורם הוא אותו חתן שסרב לתת לו את נעליו, וסרב לקבל את תרומתו. כשביקש הסבר אמר לו: "אחרת את המועד…".
לימים, סיפר רבי אלחנן למקורביו על סירובו של התורם לתת לו את נעליו הישנות, כאשר היה עני מאוד ולא היו לו נעליים כדי ללכת לבית המדרש בחורף הקר והמושלג, והסביר: "לו הוא היה נותן לי אז את נעליו, בודאי הייתי לומד הרבה יותר טוב, והיה לו חלק גדול בתורתי, אך כיון שהוא לא זכה אז לקחת חלק בתורתי, אין הוא ראוי כעת לזכות בהדפסת ספרי…".
