בימי צעירותו של הרה"ק ה'נתיבות שלום' זי"ע חלתה נוו"ב הרבנית בחולי מסוכן מאד, שלח ה'נתיבות שלום' מכתב אל חותנו האדמו"ר ה'ברכת אברהם' זי"ע (בעת ההיא התגורר ה'נתיבות שלום' בעיה"ק ירושלים, וחותנו בעיר טבריה), וכה כתב: "בקשתי ש'מורי חמי' יפציר ויקרע את השמים בתפילתו כי המצב קשה ביותר".
לאחר זמן הבריאה הרבנית וחזרה לחיים טובים וארוכים. ברבות הימים קיבל ה'נתיבות שלום' מכתב מחותנו – הנה קבלתי מכתב המבקש ממני שאקרע את השמים בתפילתי לרפואת בתי, הרהרתי אז בלבי, וכי היאך 'אקרע את השמים' – מי ערב לי שמכך יצא הטוב, אולי דייקא החולי הוא ה'טובה'. אמנם אינה ה' לידי את הספר 'זכרון זאת' מהרה"ק ה'חוזה' מלובלין זי"ע וראיתי כתוב שם על הפסוק (כב כד) 'לא תהיה לו כנושה', שרק 'לו' – לאדם, אסור להיות כנושה, אך להקב"ה, אדרבה 'תהיה לו כנושה' להיות תקיף בדעתו, להרבות בתפילה ולהפציר שימלא את מבוקשו לטובה. מיד עמדתי להתפלל לפני בוראי – קרעתי את השמים, ונתרפאה בתי.
הרה"ק ה'בית ישראל' זי"ע היה מבאר את הדברים, כי כל הטעם שאמרה תורה 'לא תהיה כנושה' אינו אלא מכיוון שאין לו לשלם, ומדוע תענהו סתם, אך להקב"ה שהוא 'כל יכול' ללא גבול ומידה, ודאי שמותר להיות כנושה ולא להרפות ממנו עד שיושיעו. (הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א, באר הפרשה).
*
ברמב׳׳ן המפורסם בסוף פרשת בא, יש קטע לא מובן: "וכוונת רוממות הקול בתפילות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפילת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לקל שבראם והמציאם, ויפרסמו זה, ויאמרו לפניו ׳בריותיך אנחנו׳! וזו כוונתם במה שאמרו ז"ל ויקראו אל אלוקים בחזקה. מכאן אתה למד שתפילה צריכה קול, חציפא נצח לבישה".
בשבת האחרונה, שמעתי שדיבר הרה׳׳ג רבי אפרים וולך (המשגיח של 'ברכת אפרים') ובדיוק הוא דיבר על המילים הללו ברמב"ן הזה, ושאל מה ההסבר במילים האלו. והביא שר׳ ירוחם (פרשת כי תבא) והמשגיח ר׳ יחזקאל לוינשטיין מדברים על זה:
נצייר לעצמנו דוגמא: אדם בא למרן שה׳׳ת ר׳ חיים קנייבסקי שליט׳׳א והוא מאבד עשתונות ומתחיל לצעוק בקול: יש לי חולה בבית! שהרב יברך אותו!!! אז פשוט יגידו לו – לא ככה מדברים אל הרב, ויוציאו אותו מהבית… כאשר אדם בא לתפילה עם רוממות הקול, הוא צועק, עונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו! ההיגיון אומר: מה אתה צועק?… ככה מדברים אל המלך?!… שומעים אותך גם בלי צעקות… איפה הבושה מהקב׳׳ה?…
אומר ר׳ ירוחם – נכון, זו חוצפה, אך "חציפא נצח לבישה". אמנם זה בושה, לא ככה מדברים עם המלך, אך החוצפה ניצחה את הבושה. ולדוגמא, אדם שפסקו על אבא שלו גזר דין חמור, להתלות על עץ בכיכר העיר. הוא מנסה את כל ההשתדלויות, וככל שעובר הזמן הוא הפך עוד עולמות – ולא הועיל. אמרו לו יש לך רק אפשרות אחת, שהמלך יחון אותו. אבל זה מאד רחוק מ-2 סיבות: א) איך תגיע למלך. ב) למה שהמלך יחון אותו. הוא לא אוהב את היהודים יותר מהשופטים…
אך אותו בן לא אמר נואש. הוא הפעיל פרוטקציות והפך עולם, עד שסוף סוף קבעו לו פגישה אצל המלך כמה שעות לפני ביצוע הגזר דין. הוא בא אל המלך מתוך איבוד עשתונות, הוא פרץ בבכי מתוך צעקות רמות – המלך! תציל את אבא שלי!!! אני לא שולט בעצמי לא לצעוק, אני צועק כי אני יודע שאנחנו בידיים שלך! רק אתה יכול!!! עוד כמה שעות, או שאבא תלוי בכיכר העיר, או שאתה חונן אותנו והוא יחזור אלינו. תרחם עלינו! תציל אותנו! זעק. כולם מבינים את זה… זה פורץ לו…
אומר ר׳ ירוחם: אותו הדבר צריך יהודי להרגיש כשהוא בא לקדוש ברוך הוא. כל החיים שלי בידיים שלך! החיים, הבריאות, פרנסה, שכל, הורים, חברותא, הכל בידיים שלך, ורק אתה יכול לעזור לי, אם אתה לא עוזר לי חלילה, אני אבוד לגמרי! את זה אני צועק להקב׳׳ה. אמנם זו בושה, אך החוצפה נצחה לבושה, והקב׳׳ה אוהב את זה, שיהודי מרגיש שכולו תלוי רק ביד ה׳.
(הגה"צ רבי חזקיהו יוסף מישקובסקי שליט"א, גיליון 'ארחות חיים')
בס"ד
הרעיון נחמד אבל במחכ"ת ברמב"ן כתוב 'לבישה" והכונה לרע ולא לבושה עיי"ש במקור