יש משהו אחד שהוא אחד הדברים הטובים והמועילים לכל אדם, בכל גיל ובכל מקום בו הוא נמצא ולדבר הזה קוראים 'מדות טובות'.
פגשתי לא מכבר יהודי תלמיד חכם ויקר מאד שזכה לשמוע 'ועדים' מפי ראש ישיבת מיר הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, וסיפר לי איך ר' חיים היה חוזר שוב ושוב ב'ועדים' שלו ואומר: קינדערל'ך, אתם יושבים ולומדים ועמלים להבין עומקה של סוגיא, ואם יש קושי בהבנת רש"י או תוספות, אז היגיעה בלימוד קשה יותר, ואם יש רבי עקיבא אייגר שעוצר את הסוגיא, אז עוצמת היגיעה כפולה ומשולשת, אבל שתדעו לכם, וכאן היה מרים את קולו וממש זועק: אבער זאלט איר וויסען – אבל שתדעו לכם, אז אן מידות, איז דאס גארנישט ווערד – בלי מידות זה לא שווה כלום!!
מרגליה בפומיא:
גיוואלד גיוואלד, מידות מידות – וואס איז מידות? וואס איז דאס מידות? מידות איז יענר!
מידות מידות – מה זה מידות? מה זה מידות? מידות זה השני!
ישנם אין ספור מעשיות על מדותיהם הטובות של גדולי ישראל על חשבון הזמן שלהם, על חשבון הלימוד שלהם, על חשבון הכוחות שלהם, כשהיו נשאלים לגבי שידוכים, על מה לחקור ולברר, במה להתמקד? על מה לשים דגש? היו מציינים דבר ראשון – מדות טובות! כי אם יש מדות טובות, יש הכל, צא ולמד מרבי עקיבא שכל ההצלחה שלו וגדלותו בתורה היתה בזכות המדות הטובות שהיו בו.
למידות טובות אין מגבלת זמן או מקום, אדרבה, בכל זמן ובכל מקום. יש סיפור עצוב על אדם שיצא מתפילת שחרית לביתו כשהתפילין תחת בית שחיו, הוא פסע את פסיעותיו בהרגשה מרוממת, הנה הוא זוכה לקיים את דברי דוד המלך בתהילים (תהילים פד ח) 'ילכו מחיל אל חיל' – הוא רק סיים את תפילתו וכבר הוא שם את פעמיו לעשיית חסד לידידו, מי יודע אולי הוא יזכה שיקויים בו גם המשך הפסוק ' יֵרָאֶה אל אלוקים בציון'. הוא ממהר את הליכתו, נרתיק התפילין קצת מעיק עליו אך הוא לא נתן לזוטות שכאלו להפריע לו בעבודת ה'. מרחוק הוא רואה אשה משרכת את רגליה במדרגות בקושי כשבידיה שקיות עמוסות, לבו נחמץ בקרבו, משהתקרב והבחין שזו רעייתו, הוקל לו – הוא הגיש לה את נרתיק התפילין שלו כדי שיוכל למהר למעשי החסד שלו ולא יצטרך להתעכב ולעבור דרך הבית…
ידועים דברי הגאון רבי ישראל סלנט'ר שהגשמיות של השני זוהי הרוחניות שלי, כלפי עצמי אמר ר' ישראל אני צריך למעט בגשמיות ולהתרחק מהנאות העולם הזה, אך כלפי הזולת אדרבה ואדרבה ומחובתי לדאוג לגשמיותו של הזולת. וכדברי הגאון ר' יצחק מוואלוז'ין בנו של ר' חיים מוואלוז'ין בהקדמה ל'נפש החיים' בשם אביו: וכה היה דברו אלי תמיד, שזה כל האדם לא לעצמו נברא – רק להועיל לאחריני ככל אשר ימצא בכחו לעשות!!
סיפר הגאון רבי שלמה זלמן פרידמן אב"ד סאנטוב שליט"א: פעם אחת השתתף רבה של ירושלים הגאון הגדול מרן רבי יוסף חיים זוננפלד זצ״ל. בשמחת 'שלום זכר׳. ולידו ישב יהודי שהתהדר בכמה ״פרומקייט'ן״. וכאשר בעל השמחה כיבדו עם 'ארבעס' שהמנהג לאכלם בעת השלום זכר. אמר הלה: 'איני אוכל 'ארבעס', כי איני יודע אם בדקו אותם היטב היטב מתולעים. ורק בביתי אני אוכל, שם אני משגיח היטב שלא יתערבו תולעים״…
כמובן שבעל השמחה נפגע מאוד מדבריו אלו שנאמרו בקול. שכן מדבריו נשמע כעין אי נאמנות כלפיו כאילו שאינו נאמן שבדק את ה׳ארבעס׳ מתולעים כדבעי. אלא שאז אמר מרן הגאון רבי יוסף חיים זצ״ל לבעל השמחה: ״שכחת לכבדני בארבעס, והרי המנהג לאכול עכשיו ארבעס!״…
מיד התעשת בעל השמחה והביא את ה׳ארבעס׳ לרבי יוסף חיים זצ״ל, וכמובן שאחר שרבה של ירושלים טעם מזה. כבר לא עשו עסק מה׳פרומקייט' של אותו יהודי, ואף אחד לא חשש מתולעים וכדומה, והכל חזר על מקומו בשלום.
כשוך הסערה. פנה הגאון רבי יוסף חיים לאותו יהודי. ואמר לו: ״הנה גם אני אינני אוכל 'ארבעס' בשום מקום מלבד בביתי ומטעמי כשרות כמוך, אמנם מאוד מאוד הנני נזהר שלא יהא זה על חשבון מישהו אחר שיכול חלילה להיפגע עקב חומרא זו, שכן אם יהיה זה על חשבון אדם שייפגע כבודו מחמת כן, כל חומרא זו כבר אינה חשובה ולעבירה גדולה תיחשב!
והוסיף רבי יוסף חיים ואמר לו: הנני מפרש את מה שאמר דוד המלך בתהלים (כב ז) ׳ואנכי תולעת ולא איש' ׳ואנכי תולעת׳ – אני מעדיף לאכול תולעת. ׳ולא איש׳ – מאשר לאכול איש, והנני נזהר מאוד שלא יפגע איש מחמתי… (נעם שיח).