לפני למעלה משלושים שנה דיבר בישיבתנו הגאון האמיתי רבי חיים קריסוירטה זצ"ל, אב"ד אנטורפן שבבלגיה.
רבי חיים היה גאון עצום, בעל ידע ובקיאות עצומה בתלמוד הבבלי והירושלמי. הוא ידע את כל הש"ס בעל פה, ישר והפוך, כפי שיודע אדם את פרק "אשרי יושבי ביתך"… לא רק ידע בעלמא היה לו, אלא גם עמקות נפלאה עד מאד.
פעם אחת זכיתי לנסוע עמו ברכב. בדרך למדתי את פרוש הר"ן על מסכת חולין. "תקרא בקול כדי שגם אני אשמע", אמר לי הרב, וכשהתחלתי לקרא הוא המשיך ואמר את דברי הר"ן בעל פה! נהגו לומר במליצה, שאת נוסח שבע הברכות שאומרים בסעודת חתן וכלה, ידע רבי חיים מתוך דברי הגמרא במסכת כתבות (ח ע"א), ולכן הוא לא היה צריך אף פעם סידור…
בנוסף לכל ידיעותיו ושליטתו העצומה בכל מכמני התורה, היה איש מעש, והשתדל בכל כוחו ונשמתו להרבות בצדקות ובמעשים טובים מתוך מסירות נפש. במהלך חייו חלה, והוצרך לעבור טיפול מסובך מאד. אחוזי הרפוי שלו היו אפסיים ממש. באותה שעה קבל על עצמו בקבלה גמורה ושלמה, שאם יחלים ויחזור להתהלך כאדם בריא, הוא ישתדל בכל כוחו לאסף מיליוני דולרים בכל שנה, על מנת לחתן בחורי ישיבה יתומים, כדי שיוכלו להמשיך לעסוק בתורה בישוב הדעת. ואכן, כשזכה והבריא החל לעסוק בכך, ומדי שנה חיתן עשרות יתומים ויתומות, ותמך בהם תמיכה של ממש.
הוא אהב מאוד את ישיבתנו, וכל ענין התשובה היה קרוב ביותר לליבו.
כאשר בא לדבר בישיבתנו, הביא את דברי הגמרא במסכת חגיגה (ד ע"ב) "רב הונא כי מטי להאי קרא: 'יראה יראה' בכי. אמר: 'עבד שרבו מצפה לו לראותו יתרחק ממנו, דכתיב: 'כי תבואו לראות פני מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי'".
רב הונא כשהיה קורא פסוק זה, היה בוכה.
מהו הפסוק שגרם לרב הונא לבכות?
התורה אמרה: "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך במקום אשר יבחר" (שמות כג, כג). אמר על כך רב הונא: עבד שרבו מצפה לראותו יתרחק ממנו? ואומר הקב"ה: "מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי".
הענין כולו לא מובן. מצד אחד אומר הקב"ה: "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך", אם כן איך הוא אומר מצד שני, "מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי"?
את הדברים המתוקים שאמר על כך רבי חיים זצ"ל צריכים "ללעוס" ולא רק "לבלוע"… ממש כמו ויטמינים שלא מספיק לבלוע אותם, אלא צריך ללעוס, ועל ידי הלעיסה הם מתעכלים בגוף באפן הראוי, ומביאים לרפואה ולחיזוק.
אמר רבי חיים: גם אנחנו בוכים הרבה פעמים. רואים איזה רעיון בספר מוסר, קוראים פסוק מעורר, ומתחילים לבכות. אם כן למה חשוב לגמרא לספר על הבכי של רב הונא? מה החידוש בבכי הזה?
אלא, שאפשר לבכות ואפשר לבכות. הבכי שלנו לא משנה בנו מאומה, בעוד שאצל רב הונא הבכי יצר שנוי פנימי.
מהו ההבדל בין הבכי שלנו לבכי שלו?
הבכיה שלנו אינה באה מן הראש, היא באה מן הלב. לאדם יש התעוררות רגשית, או שהוא מרגיש כאב לב, והוא מתחיל לבכות. לא הראש בוכה פה, אלא הלב. לדמעות כאלו, המגיעות מן הגוף, אין ערך הדמעות של רב הונא.
אצל חז"ל, הראש והלב הלכו תמיד ביחד. מעולם לא היתה חציצה בין הראש לבין הלב.
כשמספרת הגמרא שרב הונא בכה – היו אלו דמעות מן הראש. לא מתוך סנטימנטים וגלויי התרגשות, אלא מתוך התבוננות עמקה מאוד, שאין לנו מושג אודותיה.
הגמרא (חגיגה שם) מספרת על כמה וכמה אמוראים שבכו – רב הונא בכה מן הפסוק: "יראה יראה", רבי יוחנן מ"והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים לשקר" (מלאכי ג, ה). לשניהם הפסוק גרם לשנוי.
הקשה הרב קריסוירטה: למה רבי יוחנן לא בכה בפסוק: "יראה כל זכורך", אלא דוקא בפסוק: "והייתי עד"? הרי גם הוא ראה את הפסוק הזה.
אלא, שלכל נשמה יש את המפתח שפותח את הלב שלה. המפתח לליבו של רבי יוחנן היה: "והייתי עד ממהר", ושל רב הונא "יראה כל זכורך". לכל אחד יש את הפסוק שפותח את הלב שלו.
חכמת המשגיח היא להכיר את האדם שלפניו, ולהבין איך לפתוח את לבו. הוא צריך שיהיה לו צרור מפתחות – לפתוח לכל אחד ואחד את הלב לעבודת הבורא יתברך.
צריך סיעתא דשמיא, שכשעומדים ומדברים לציבור, כל אחד ואחד יקבל את הניצוץ שידליק אותו. זה לענין חשק התורה, זה לענין שמירת הפה, זה לשמירת העינים וזה להתיחסות לזולת. הכל תלוי בסיעתא דשמיא. מן השמים יכולים לעזר לאדם ולזכות אותו שיהיו לו מפתחות שפותחים כל לב.
מפתח "אפס" יכול לפתח כל דלת. לכאורה, הוא אפס מאפס, ובכל זאת אפס שזוכה לסיעתא דשמיא – יכול לפתוח את כל הדלתות ואת כל הלבבות. אך כל זה רק בתנאי אחד – שלא יתעקם… אם הוא עקום, לא יצליח לפתח אפילו לא דלת אחת!
הרבה בני אדם מתרגשים, אבל אחר כך – היה כלא היה. לא נשאר מן ההתרגשות מאומה. החכמה האמיתית היא, שלאחר שאדם מתרגש – יעביר זאת לפסים מעשיים. לפעמים אומרים הספד ויש בכיות נוראות, ומה אחר כך? נגשים לקיוסק, קונים גלידה ואוכלים… הכל נשכח. לא נשאר כלום.
זו הכונה בדברי רבותינו: "כל שמעשיו מרובין מחוכמתו, חוכמתו מתקימת. וכל שחוכמתו מרובה ממעשיו, אין חוכמתו מתקיימת" (אבות ג, ט). החוכמה אינה מתקיימת כשאין הדברים באים לכלל מעשה. הקב"ה מבקש מאיתנו שנוי במעשים.
(מתוך הספר 'משכני' שמות)