אחת ההזדמנויות שראו בחוש את מסירותו לתלמידים היתה כשראו את אבהותו בסיעו להקמת ביתם. אזנו היתה כרויה לשמוע תלמיד שהיה בשידוכים על כל התלבטויותיו והתחבטויותיו. ברגישות ועדינות כיון והראה את הדרך מה הם הדברים החשובים באמת ואיך לבדוק אותם.
פעמים רבות, כשהיה צורך שהוא יעזור לבחור לברר, היה מקדיש זמן רב מזמנו היקר להתקשר ולברר בירור מדוייק ומפורט, כפי שמשתדל כל אחד לברר עבור בנו. לא אחת, כשהחליט שכדי לברר כראוי, כדאי היה שיפגש פנים אל פנים עם פלוני שמכיר היטב את אחד הצדדים, עשה זאת. למרות שלפעמים היו אלו נסיעות רחוקות ומייגעות. למעלה מזאת, פעם היה משוכנע שבירר כדבעי, אולם ברגישותו הבין שהבחור יהיה רגוע יותר, אם יסע בעצמו לברר, והחליט שלמרות שיעוריו הרבים וטרדותיו, מחלתו וייסוריו, הוא יקום ויסע לברר, כדי שהבחור יגש לבנין ביתו ברוגע ובשמחה.
כיוצא בזה, כשהתעוררו שאלו וספיקות שהיה צורך לשמוע הכרעה של דעת תורה שלח את הבחור לשאול, ולא אחת היה קם ונוסע בעצמו עם הבחור ללשכת הגזית של מרנן הגרא"מ ש"ך זצ"ל ומרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, לשמוע את דעת תורתם הצרופה כיצד לנהוג.
בחורים שהיו במשך תקופה ארוכה בשידוכים, מפליאים את העובדה שהיה זוכר פרטים ופרטי פרטים ממצבים, צרכיהם, ומהשידוכים שהוצעו להם. פעם התעניין רבינו אצל בחור מבוגר על שידוכיו. אמר לו הבחור שאין לו לאחרונה הצעות ואינו יכול לפנות לשדכנים מכיון שאין לו כסף, אמר לו רבינו שיפנה לשדכן ואת דמי השדכנות הוא נוטל על עצמו.
כמה וכמה פעמים כשהיו שידוכים שעמדו לרדת מהפרק מפאת בעיות כספיות, כאשר ראה שאינו מצליח לדאוג שהצדדים יסתדרו ביניהם שילם את ההפרש מכיסו הפרטי.
מספר תלמידו הרב אהרן דיויד שבתקופה בין אירוסיו לנישואיו התעניין אצלו רבינו היכן בדעתו לגור, כששמע שהענין עדין לא מסודר, קבע איתו שיצאו יחד בין הסדרים בשעה שתים בצהרים לחפש דירה מתאימה. בשעה היעודה הלך איתו ועם כלתו לבדוק האם יש מספיק שמש בדירה, ואיך השכנים ודאג לו כאב שדואג לבניו.
הפלא הוא, שאת דירות ילדיו שלו, לא הלך לראות בעצמו, אולם כשהרגיש שאין לתלמיד מי שיעזור לו למצוא דירה ראויה הצטרף אליו, להיות לו כאב ואם.
"וכי לבן שלנו לא היינו נשארים לאירוסין"
גם בהיותו בארה"ב, כשהיו שמחות של תלמידים, השתדל להשתתף בהם, גם אם היה הדבר כרוך במאמץ של נסיעה ממושכת. למרות שהגיע אל אדמת נכר במסירות נפש, כדי לעזור לכלכלת הישיבה, בכל זאת כפי שאב לאי וותר על השתתפות בשמחות בנו גם אם הדבר קשה לו, כך רבינו התאמץ להשתתף גם בהיותו שם.
פעם כאשר עמד לצאת לנמל התעופה בדרכו לא"י, התקבלה לפתע שיחת טלפון שהערב תתקיים שמחת אירוסין של אחד מבני הישיבה בעיר מונסי. הגיב רבינו בפשטות, שיש להשאר ולנסוע למונסי, לשמחת האירוסין. הרבנית הזדעקה: "הלא יש כרטיס מוכן לטיסה, הכל מתוכנן ומאורגן", אולם רבינו הגיב בפשטות: "וכי לבן שלנו לא היינו נשארים לאירוסין?!", לבסוף הגיעו החתן והכלה למעונו בהפתעה. רבינו הרעיף עליהם ברכות לרוב, ואז יצאו לשדה התעופה.
באחד מביקוריו של רבינו בלונדון, נודע לו שתלמיד שלמד פעם בישיבה, נישא הערב בעיר. אותו תלמיד לא ידע שרבינו נמצא בלונדון ולכן לא הזמינו לחתונה, אולם רבינו אמר למלוויו שהוא רוצה ללכת לחתונה, גם בלי הזמנה. אחד ממלוויו טען שאביו של החתן שהוא גביר גדול, לא תורם כסף לישיבה, למרות שלמד בה שנים רבות, ולכן לא ראוי שרבינו יטרח וילך לחתונה. בפרט שרבינו לא הוזמן, ועוד, רבינו הגיע ללונדון במטרה לאסוף כסף וכל דקה חשובה. אך רבינו דחה את כל הטענות, ואמר: "תלמיד זה למד בישיבה ומחוייב אני לשמוח בשמחתו, וכי משום שאביו מתנהג שלא כהוגן, עלי להעניש את תלמידנו". וסיים: "אם לא תקחו אותי, ארד בעצמי לרחוב ואקח "דרייבר" (נהג) עד לאולם השמחות".
רבינו שם לב לפרטים קטנטנים, שרק אב אוהב יכול לראות ולשים על ליבו. יום אחד, תוך כדי שנכנס לאחד הסיומים, קרא רבינו לאחד הבחורים וביקש לדבר איתו בצד בשקט. כשהיו בצד אמר לו איני יודע אם שמת לב, אבל יש בחליפתך קרע, כדאי לתקנו, כדי שלא יתרחב.
באחד מביקוריו בארה"ב פגש את אחד מהורי התלמידים וכדרכו שימח אותו כשסיפר לו על החברותות של הבן ועל ה"שטיקל תורה" האחרון שהשמיע באזניו. לבסוף אמר לאבא בלחש: "לאחרונה היה נראה לי, שכדאי שירכוש כובע חדש".
קבוצת בחורים צעירים נכנסה וטענה שארוחת הערב בישיבה אינה מזינה. רבינו היה חלוש מאד, ואפילו לדבר איתם לא היה יכול, הוא הצביע על סכום כסף שהיה מונח על השולחן, שיקחוהו ויקנו לעצמם דבר מה לאכול. כשיצאו, ראו שהוא מתאמץ בכל אופן לומר משהו, ומחמת חולשתו קשה היה מאד להבין את דבריו, וכשהתאמצו שמעו שרבינו מאחל להם שיהנו וישבעו מהאוכל שהולכים לקנות.
פעם התקינו מקרר חדש בחדר האוכל של הישיבה, אחד הבחורים מבני הישיבה בא להתלונן שהרעש שעושה המנוע של המקרר שנמצא ליד חדרו מפריע לו לישון. ביקש רבינו שיתקשרו למפעל ויבררו את סיבת הרעש. הם ענו שמקרר כה גדול, בהכרח שמנועיו גדולים ומרעישים ואין מה לעשות. הם גם טענו שהודיעו זאת מראש. הפיתרון היחיד שנמצא היה התקנת בידוד יקר מאד, אבל רבינו הורה לעשותו.
"אתה יודע שגם אני לא הולך ממש כרגיל…"
בכל שנה נבחנו לישיבה כאלף תלמידים, בחורים ואברכים, ישראלים ובני התפוצות. אחד מהנבחנים, בחור נכה ברגליו, מספר איך רבינו דאג לכל צרכיו. מהרגע בו הגיע למבחן בישיבה ועד יומו האחרון של רבינו התעניין בו ודאג לצרכיו. כבר כשפגש בו בפעם הראשונה, רצה להשרות אוירה נעימה, הוא הניח את ידו על כתפו של הבחור ואמר לו: "אתה יודע שגם אני לא הולך ממש כרגיל". כשהתחיל ללמוד בישיבה, התקשר בנו של רבינו, הרה"ג רבי יוסף, ושאלו בשם ראש הישיבה, האם צריך להתאים בבנייני הישיבה משהו כדי להקל את הגישה, מעלית או שביל עליה, כשנכנס אמר לו רבינו: "תרגיש בנח, כל מה שתצטרך תבקש ממני ובעז"ה אהיה אחראי לדאוג לכך". שמונה שנים למד אותו בחור בישיבה. כשרבינו היה נתקל בו, היה נעצר ושואל: איך הוא מסתדר, ואיך החברותות, והאוכל, "נראה היה" – אומר הבחור – "כאילו אני הדאגה היחידה שלו בישיבה, ולא אחד מתוך שבעת אלפים תלמידים".
בחור נכה התקבל ללמוד בישיבה קטנה של הישיבה, התברר שהיות ובית המדרש של הישיבה שוכן בקומה גבוהה, תהיה לו בעיה לעלות את המדרגות. רבינו לא היסס, על אתר דאג להתקין בישיבה מעלית שעלתה לישיבה עשרות אלפי שקלים, במיוחד לצורך אותו בחור.
"וכי בבית אביך גם תשאל כך?"
אחד מבני הישיבה סיפר, שבתקופת השידוכים חזר לביתו שבחו"ל ולמד בישיבה שם, פעם הגיע לביקור של כמה ימים לארץ ישראל, ובאותם ימים הוא שהה בישיבה. הוא ניגש לשאול את רבינו האם הוא יכול לאכול בחדר האוכל של הישיבה. רבינו שאל אותו: "וכי כשתשוב לבית אביך, גם תבקש רשות לאכול?"
רבינו חי בגישה זו. באחד מנסיעותיו לארה"ב, נודע לו על גביר מסויים שנותן הרבה צדקה, אבל דרכו לתת רק ליחידים ולא לישיבות ומוסדות. למרות זאת ביקש רבינו לקבוע איתו פגישה. כשהגיע אליו, התפלא הגביר ואמר לו, וכי ראש הישיבה אינו יודע שאיני תורם אלא ליחידים? ענה לו רבינו בפשטות: "אם כך אכנס ואצא מדלת ביתך שלושת אלפי פעמים" (מספר תלמידי הישיבה באותם ימים) כאומר, אמנם אני בא בשביל הישיבה, אולם יש לי בישיבה שלושת אלפי תלמידים שכל אחד ואחד מהם הוא יחיד אצלי!
לילה עם בחור אצל רופא שיניים
אחד מבני הישיבה חש בכאבי שיניים עזים. השעה היתה שעת לילה מאוחרת, ולא ידע לאיזה רופא שיניים יפנה בשעה כזאת. הדבר הטבעי ביותר בעיניו היה לפנות לביתו של רבינו שהתגורר אז ברחוב ישא ברכה. רבינו קיבלו בחביבות ומיהר לברר היכן יש מרפאת שיניים טובה שפתוחה בשעה כזאת, הוא אף התקשר להזמין עבורו מונית. כשהגיע המונית רואה הבחור שרבינו מתלווה אליו. הוא הלך איתו, חיכה איתו שעות ארוכות בהמתנה לתורם. במשך כל שעות ההמתנה כשנוכח שהוא סובל, עודדו וטפח על שכמו וביד השניה החזיק בידו, דבר שהבחור נזקק לו כדי להפיג במעט את כאביו. כך הוא ישב והמתין עם הבחור במרפאה עד שהטיפול הסתיים ושב איתו לישיבה, כאשר את כל ההוצאות רבינו משלם מכיסו.
כל מצוקה של אחד מבני הישיבה נגעה לליבו. כמה פעמים כאשר אי מי מבני הישיבה חלה, הוא נכנס לעובי הקורה והשקיע זמן ומאמצים רבים לשוחח עם העסקנים ולהתייעץ, כדי שהלה יקבל את הטיפול הטוב ביותר. פעם כששוחח איתו בטלפון אחד מבוגרי הישיבה בחוץ לארץ בקשר לטיפול רציני שעליו לעבור אמר לו רבינו שברצונו לנסוע מחוץ לעיר להתייעץ עם אחד מגדולי העסקנים, על הצורה הטובה ביותר שבה כדאי לעשות את הטיפול.
נכנס אחד מבני הישיבה וסיפר לרבינו שיש לאשתו בעיה רפואית מסויימת וחושבים לנתחה. הוא התייעץ עם רבינו מה עליו לעשות. אמר לו רבינו ששאלה זו צריך לשאול שני גדולי ישראל ולקבל את הכרעתם. שאל הלה את מי אלך לשאול וענה לו שני שמות, כשאחד מהם היה הגאון רבי משה שמואל שפירא זצ"ל. ראש ישיבת בבאר יעקב. הגיב האברך ואמר, איך אגיע למושב באר יעקב, שם מתגורר הגרמ"ש, הלא הנסיעה אליה קשה, אולי ראש הישיבה יציע לי "גדול" אחר. הגיב ראש הישיבה ואמר: תוכל לקחת את הרכב שלי, ואם אין לך רשיון נהיגה, קח מישהו שיש לו, ותסעו.
מדהים, לא היה מדובר על ניתוח מיידי אך רבינו לא מסתפק בלקיחת אחריות כאב רחימאי, לא נותן לו כסף למונית. אלא מעמיד את רכבו שלו, כדי לסייע לאחד מאברכי הישיבה.
(מתוך הספר 'בכל נפשך')