ידיד שלי נושע בישועה גדולה, והוא היה נרגש ביותר. המסלול השתנה לפי ההבטחה הוא התקשר אלי וסיפר לי שלרגל הישועה הוא רוצה לנסוע לקברי צדיקים כדי להודות לה' על חסדו הגדול, והציע לי להצטרף אליו להשתטח על ציונו של ר' ישעי' קרעסטירער זי"ע. נעניתי להצעה בשמחה, ויחד התארגנו לצאת למסע.
סוכן נסיעות סידר לנו טיסה מהארץ לטורקיה, ומטורקיה לווינה. כאשר הגענו לטורקיה גילינו מקרוב כיצד הגויים שם מקיימים בהידור רב את ההלכה בידוע שעשיו שונא ליעקב. כל יהודי הם עיכבו בשאלות ודרישות, וכך גם אותנו. הם שאלו לאן אנחנו נוסעים, וכשאמרנו 'לווינה' הם עיקמו את האף. היעד לא מצא חן בעיניהם.
הפקיד אמר שבשביל להיכנס למקום כזה צריך לבקש אישור. אמרנו שיש לנו את כל המסמכים, אבל זה לא עניין אותו, הרי הוא לא יבזבז הזדמנות להציק ליהודי. עבר זמן יקר, הפקיד יצר קשר עם כל מיני אנשים, ובסופו של טרטור מייגע הוא אמר שאנחנו יכולים לנסוע. טסנו אל המטוס, אולם התברר שחסד לאומים חטאת. עד שהטורקי הרשה לנו להתקדם, כבר סגר המטוס את שעריו. הוא אינו מעלה אנשים, ואנחנו תקועים.
ידידי התקשר לסוכן הנסיעות שלו, סיפר לו על התקלה וביקש שיארגן לו טיסה חלופית. בסופו של בירור הוחלט שנעלה על טיסה לגרמניה, המטוס ינחת בפרנקפורט ומשם נמשיך לקרעסטיר. התקדמנו לכיוון המטוס ואז אמר לי ידידי: "אם אנחנו כבר נוסעים לפרנקפורט, נלך לציונו הסמוך לשם של רבי מיכל, הבעל שם ממיכלשטאט".
תוך כדי דיבור הוא קופץ כנשוך נחש. "מה קרה לך?" אני שואל בבהלה. "אני פשוט לא מאמין. שכחתי. פשוט שכחתי. זה ממש לא יאמן". הוא כל כך נרגש, ואני עומד לידו תמה ולא מבין.
"תבין!", הוא מסבר את אזני, "לפני חצי שנה יצאתי לקברי צדיקים להתפלל לה', שיושיעני בעניין הישועה שאני נוסע עכשיו להודות עליה. הייתי אז בקברו של הבעל שם ממיכלשטאט והבטחתי כי כאשר תבוא הישועה, ציונו יהיה הראשון שאליו אגיע כדי להודות. והנה, תראה איך משמים עיכבו אותי, כדי שאמלא את ההבטחה! רציתי לנסוע לצדיק אחר, והקב"ה סובב שהטורקים יציקו לנו, הטיסה תברח לנו, וכך אגיע בראשונה אל קברו של הבעל שם!'
(גיליון 'השגחה פרטית)