"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם"
כ-35 שנה זכה הרב משה זינגר שליט"א, לשמש כחברותא של מרן פוסק הדור, הגאון רבי נסים קרליץ זצוק"ל. חברותא מיוחדת היתה זו: יחד הם למדו מידי יום משניות, ואף זכו לסיים מידי שנה את כל ששת סדרי המשנה. שיחה מרתקת עם הרב זינגר שליט"א, בה הוא חושף לראשונה סיפורים ותיאורים אישיים ובלעדיים מתוך החדר פנימה, ומשתף אותנו בכמה מן הפנינים שזכה לאגור באמתחתו בשנים אלו, בצילו של פוסק הדור.
"בערך בשנת תשמ"ז", פותח רבי משה זינגר, "התחלתי לקחת את רבי נסים למקומות ציבוריים רבים, בהם בריתות ואירועים ציבוריים שונים, בין השאר עסק רבי נסים אז בפגישות עם רבנים ואישי ציבור, בשל הסוגיות הציבוריות הרבות בהן הוא היה מעורב.
"במהלך הנסיעה הוא אף פעם לא היה פותח בשיחה מצדו, כיון שסבר שבשעת הנסיעה על הנהג להיות מרוכז לחלוטין בנסיעה, וחשש שאם יתחיל לדבר עמי הרי שהדבר יבלבל אותי ויוציא אותי מריכוז.
"רק אם אני הייתי פותח בשיחה, הוא היה מדבר, שכן מעצם הדבר שאני הוא שפתחתי בשיחה, מוכח שאני מספיק מרוכז בנהיגה. אני הייתי שואל אותו שאלות רבות, והוא היה משיב בסבלנות דבר דבור על אופנו. הוא גם היה מתעניין בשלומי ובשלום משפחתי, ומייעץ בכל דבר שהצריך ליבון ובירור, תוך ירידה מדהימה לעומקם של דברים. יוצא מן הכלל היה, כאשר היינו חוזרים בשעות מאוחרות של הלילה, שאז היה פותח עמי בשיחה מצידו, הוא עשה זאת כדי לעורר אותי – הנהג, שלא אהיה עייף ואירדם חלילה במהלך הנסיעה".
ניצול הזמן
"את רוב תורתו בשנות ילדותו – כך סיפרו לי – קיבל מאביו הגאון רבי נחום מאיר קרליץ זצוק"ל, ששימש בשנים מאוחרות יותר כרבו של בית-הכנסת 'הליגמן' – מראשוני וחשובי בתי הכנסת בבני ברק, ובראשם כולל 'חזון-איש'. כילד, כאשר התחיל ללמוד, כדרכם של ילדים רצה רבי נסים להתחיל הישר מהגמרא, אך אביו לא נתן לו 'לקפוץ' ישר ללימוד הגמרא, אלא אמר לו שבשלב הראשון יעסוק בלימוד משניות, ויזכה לסיים את כל ששת סדרי המשנה, ואז יוכל להתקדם ללימוד גמרא, אביו אף השתמש עבור זה בלשון חז"ל (בבא מציעא ל"ג ע"ב) 'לעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד'.
"בענין זה הוא סיפר, כי דודו ורבו מרן ה'חזון איש' זיע"א, היה מתעניין אצלו באופן תדיר באלו משניות הוא עוסק, ותמיד כאשר דיבר עמו בלימוד, היה שואל אותו בענין המשניות".
ואיך התחילה החברותא ללימוד המשניות?
"מרן זצוק"ל אמר לי, שכדאי לנצל את זמני ההמתנה בכל המקומות אליהם אנו מגיעים, הוא הציע, שכדי שלא נתבטל בזמנים אלו, יש לקבוע זמן קבוע ללימוד משניות, כך שכאשר נגיע למקום וניאלץ להמתין – יהיה אפשר להמשיך את החברותא ללימוד המשניות.
"כמה שנים לאחר מכן, התחלנו ללמוד לפני ואחרי התפילה – תלוי בזמן שבו החלה התפילה, בקיץ ובחורף וכדו'. התחלנו ללמוד מתחילת מסכת ברכות. הלימוד היה שבעה ימים בשבוע, כולל שבת. הוא רצה לסיים את כל הש"ס משניות כל שנה. הוא ערך חשבון, שבשביל לסיים ש"ס משניות בשנה, צריך ללמוד בכל יום 2 פרקים.
"במסכתות יש פרקים ארוכים יותר וארוכים פחות, וכן ישנן משניות שהלימוד בהן מורכב, קשה ועמוק יותר, ומשכך – לימודן נמשך זמן רב יותר. לכן, למדנו בכל יום בין שעה לשעה ורבע: היו ימים שלמדנו קצת יותר והיו גם שפחות, אך שמרנו על רצף עקרוני של לימוד 2 פרקים ביום.
"הלימוד שלו היה בריכוז רב מאד. היינו לומדים לפני תפילת שחרית. וכשהתחילה התפילה הוא הפסיק באחת. כאשר חזרנו ללמוד לאחר התפילה, ואפילו ביום שלמחרת, הוא היה שב מיד למקום המדויק בו הפסקנו, שכן הריכוז שלו בלימוד היה מבהיל".
"שלום, מדברים מקרליץ"
הלימוד היה בכל יום ממש? לא היו ימים בהם לא התקיימה החברותא?
"היו שנים שבקיץ הוא היה נוסע למשך מספר ימים לדאצ'ה בירושלים, ואז הייתי נוסע אליו בכל יום כדי לשמור על רצף הלימוד. גם בימים בהם לא יכולנו ללמוד מסיבות שונות – כאשר היו בריתות ושמחות של נכדים למשל, ומיד לאחר התפילה היה צריך לנסוע אל מקום הברית, ולאחריה להמשיך לסעודת המצווה – רבי נסים היה מקפיד מאד, למצוא זמן אחר במהלך היום ללימוד הקבוע, כדי שלא לפספס אפילו יום אחד.
"צריך להבין, שהתקשורת באותם ימים לא היתה קלה ונגישה כמו היום. אפילו טלפון לא היה, לא אצלו ולא אצלי. לכן הוא היה דואג לקרוא לי, ואף מחפש אותי באופן אישי, על מנת להודיע לי על זמן הלימוד.
"גם בשנים מאוחרות יותר, כשהוא כשלעצמו לא היה מכניס טלפון לבית [בין השאר בגלל שלא רצה לענות תשובות דרך הטלפון, שכן היה מעונין לראות את השואל בעיניו], הסיבה בעטיה הכניס את הטלפון היתה רק בשביל שהרבנית תוכל לעמוד בקשר עם ילדיה. הוא אף לא היה מוסר את מספר הטלפון בלי רשות מהרבנית, והסביר: 'הטלפון שייך לה – לא לי'…
"כשכבר היו טלפונים, הרבנית היתה מתקשרת לביתי, ושואלת בענווה בערך בזו הלשון: 'שלום מדברים מקרליץ. הרב מבקש ללמוד. האם זה אפשרי??'…"
שפה ברורה ונעימה
איך התנהלה צורת הלימוד?
"סדר הלימוד התקיים באופן, שהוא היה קורא את המשניות ומסביר לי אותן. הוא לא היה ממשיך עד שהיה בטוח שאני מבין. הוא היה קורא כל משנה ומסביר אותה, ואז – לאחר שסיים את כל המשנה במלואה – עובר לפירוש ה'ברטנורא'.
"כשהיינו מגיעים לקטע שנוגע להלכה, הוא היה מסכם את פרטי ההלכה בענין. זה היה בעיקר עבורו, כדי להזכיר לעצמו את הענין – בעיקר בסדרי מועד, נשים ונזיקין שיש בהם יותר הלכות הנוגעות למעשה.
"כידוע, בכל הקשור לתקשורת עמו בדברים שאינם נוגעים ללימוד עצמו, הוא היה רגיל לקצר ותמצת את משפטיו ואת מילותיו באופן מדוד וספור. גם בתשובותיו לשאלות ההלכתיות הרבות שהופנו אליו, הוא אחז במידה זו, והיה חותך את פסק ההלכה במספר מילים בלבד.
"אך כאשר הוא היה לומד, הנהגתו הייתה שונה לחלוטין: בזמן הלימוד הוא היה מדבר באריכות ולא חוסך במילים, כדי להסביר ולבאר את המשנה באופן הברור והנהיר ביותר. כשהיה לומד את סדרי לימודיו הנוגעים להלכה למעשה, הוא היה מאריך עוד יותר בדבריו.
"אגב, הצעתי פעם להביא לו משניות עם ציונים וביאורים, או שאני אכתוב ואסכם על דף את פרטי המשניות הקשות. הוא לא רצה לשמוע על כך, והסביר, שצריך לחשוב עם הראש ולהבין לבד באופן עצמאי – בעזרת ביאורי המפרשים החשובים על המשנה".
רבי משה מתרגש כשהוא נזכר בסיפור הבא: "יום אחד במהלך הלימוד, עלתה לי שאלה שחשבתי שהיא שאלה טובה. שאלתי אותו, הוא שמע אותה, חשב לכמה רגעים, ואז המשיך ללמוד בלי לומר מילה. אני התביישתי, וחשבתי שמסתמא השאלה כל כך לא נכונה, עד שאין צורך להגיב עליה.
"אלא שלאחר יומיים-שלושה, בתחילת הלימוד הוא אמר לי: 'רק אתמול היה לי זמן לחשוב על השאלה ששאלת לפני כמה ימים. השאלה טובה, ונראה לי שההסבר והתשובה עליה הם כך וכך'. זה החיה את נפשי! כעת ראיתי שלא שאלתי שאלה לא ישרה! אך גם למדתי מזה, שגם כשיש שאלות טובות שיש מקום לחשוב עליהן, הרי שבזמן הלימוד אין להתעכב עליהן, אלא ללמוד הלאה, ורק כאשר נמצא זמן מתאים לעיון בשאלה, מעיינים בה".
והוא נזכר ברגע נוסף: "באופן קבוע, היו אנשים ממתינים לאחר התפילה, כדי לשאול אותו שאלות בזמן של קיפול הטלית והתפילין וההליכה לבית.
"באחת הפעמים בא אברך לשאול שאלה הלכתית, וקיבל תשובה. בלימוד שלפני כן בדיוק יצא לנו לדון בנושא הספציפי הזה, ומזה הוא הסיק את התשובה באופן מיידי. נדמה לי שהשאלה הייתה אם אפשר לתת לגוי תנור ישן, והוא השיב על פי דיוק מהלימוד במסכת שביעית. נהרה היתה שפוכה על פניו מכך, שבדיוק זימן לו ד' ללמוד את הענין לפני ששאלו אותו את השאלה".
"פעם היה צריך להיפגש עם מרן שר התורה, הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א, על מנת לשוחח עמו על נושא ציבורי חשוב", מעיד הרב זינגר. "הם תיאמו ביניהם שהזמן המתאים ביותר הוא לאחר תפילת הותיקין. כמובן שלאחר התפילה חשבתי לקחת אותו מיד לרבי חיים, אולם הוא עצר אותי ואמר לי: 'דבר ראשון אנחנו לומדים, אחר כך ניסע!'".
יומא טבא לרבנן
כיצד נהג לערוך את ה'סיומים' על כל סדר?
"הוא הקפיד מאד לערוך סיום בכל סוף סדר. הוא היה נכנס לבית ואמר לרבנית: 'היינט א סיום' (- היום עושים סיום). הרבנית היתה מקפידה להכנס לסלון, ולפרוס מפה לבנה קטנה על חלק מהשולחן. את השולחן היא כיבדה בדרך כלל בעוגה שהכינה בעצמה, ושמה גם יין וכמה כוסות, וכן שקדים. אם היו שם אנשים שבאו לשאול שאלות, היה מזמין גם אותם להצטרף לסיום. למרות שהיה קשה לו לאכול ולשתות, לפני שסעד את ליבו בפת שחרית, הוא היה שותה קצת יין לכבוד הסיום, ואומר 'בורא פרי הגפן' ו'לחיים'. בסיום עצמו היה קורא את החלק האחרון במשנה, אומר את כל נוסח ה'הדרן', ואז מתחיל כמה מילים בסדר החדש".
ובסיום הש"ס כולו?
"פעם בשנה היינו מסיימים את כל הש"ס, ואז היה מקפיד לערוך סיום מכובד במנין, ואף לשאת דברים לרגל האירוע המיוחד.
"בכל שנה הוא דאג שהסיום ייצא ביום היארצייט של אבי ז"ל, שנפטר בכ"ב אדר א' תשנ"ב. למרות שבחודש טבת היה היארצייט של אביו, ויכול היה לדאוג שסיום הש"ס יהיה עד אז, הוא ביקש לסיים עד היארצייט של אבי, כנראה כדי לכבד את אמי ע"ה, ולהרנין ולשמח לב אלמנה.
"בשנה הראשונה של פטירת אבי, סיימנו את הש"ס בחודש תמוז, והוא ביקש לערוך את הסיום בבית אמי. אני אפילו לא הייתי מעז לבקש זאת מעצמי, אבל כנראה שכוונתו גם כאן היתה לשמח את אמי ולכבד אותה. הזמנתי גם את הגאון הגדול רבי יעקב אדלשטיין זצוק"ל, וכל הילדים של מרן הגר"נ הגיעו אף הם.
"בשנים הראשונות הייתי עורך את הסיום בבתי כנסת ובאולמות. בשנים מאוחרות יותר הסיומים היו אצלי בבית, וממש עד שנת תשע"ד – אז עבר לביתו של בנו שיבדלחט"א, רבי מרדכי שליט"א מחמת חולשתו העצומה – למרות שקשה היה לו מאד ללכת, היה עולה במיוחד לביתי בשביל לסיים. באותה הזדמנות גם היה מברך את אמי ואת משפחתי.
"אם עד היארצייט לא הספקנו ללמוד את כל הש"ס, הוא ביקש ממני להגיע בליל שבת לבית הכנסת צא"י, בכדי להספיק לסיים את הש"ס עד למועד המיועד. לא למדנו בבית, משום שלא היה בו חשמל והוא לא רצה ללמוד לאור הנר. לכן הלכנו לבית הכנסת צא"י, שם היה גנרטור".
וזה מזכיר לחברותא הרב זינגר שליט"א את הרגע הבא:
"בחג השבועות היינו לומדים מאמצע הלילה, בסביבות השעה 2:00 בלילה, עד התפילה. שנה אחת, הגנרטור 'קפץ' מיד לאחר שהתחלנו ללמוד. הוא אמר לי להיכנס לבית, לקחת קופסת נרות – אריזה של 16 נרות קטנים – והדליק כמעט את כל הנרות לצורך הלימוד. למדנו אז לאור הנרות, והיה זה מחזה מופלא ומרומם, לראות אותו הוגה בלימוד התורה בשעות הקטנות של ליל חג מתן תורה, לאורם של הנרות המרצדים".
"איפה הרב זינגר"?
בשנת תשנ"ז, ביום ראשון ז' באב, עבר מרן הגר"נ זצוק"ל אירוע לבבי חמור ביותר, עד שנשקפה סכנה ממשית לחייו.
"במשך כמה ימים הוא היה מורדם ומונשם. מיום רביעי בבוקר החלו להפחית את כמות חומרי ההרדמה ומשככי הכאבים. במהלך השעות הללו הוא החל לחזור להכרה באופן הדרגתי, והחל ללחוש: 'איפה הרב זינגר?'
"ביום שישי הייתי שם, ביחד עם חתנו הגאון רבי אהרן אוסטרן שליט"א, והרופאים ביקשו שאכנס, כיון שהרב אומר משהו, וחשוב להיכנס אליו ולדבר עמו. כשנכנסתי מעבר למחיצת הזכוכית, הוא פקח את העיניים וראה אותי, ומיד שאל היכן אנחנו אוחזים במשניות…
"לאחר מספר רגעים הוא נרדם, ומשפקח שוב את עיניו, שאל: 'מה עם הבחור?'
כוונתו היתה לבחור שפנה אליו בימים שלפני האירוע הלבבי, וביקש עזרה בנוגע לישיבה שרצה להתקבל אליה. הרב ביקש ממני אז לפנות לראש הישיבה ולטפל בענין, וכעת התעניין מה התקדם בנושא…".
רבי משה ממשיך לספר את קורות אותה תקופה: "בתקופה שלאחר אותו אירוע, הייתי נוסע איתו בכל יום לטיול על יד הים – ליד 'רידינג'. או לחילופין, הולך איתו בגינה ברחוב שדרות רמז. לפעמים הלכנו בגינה שבאזור 'בית יד לבנים' ברמת -גן, שנמצא בהר גדול ויש שם נוף יפה ואויר מעולה.
"בדרך כלל ההליכה היתה לפחות שעה, זאת מחמת הוראת הרופאים המפורשת, שעליו לעשות פעילות גופנית באופן יומי. נחיצותה – כך אמרו – לא פחותה מאשר לאכול ולשתות. בתקופה הראשונה, עוד לפני שחזר לכוחותיו, כאשר היינו הולכים הוא היה שותק. הסיבה היתה בגלל ש'עכשיו הולכים – בגלל הוראת הרופאים ללכת'.
"בתקופה מאוחרת יותר, לאחר שכוחותיו שבו אליו, הוא דיבר איתי גם בדרך. כאשר היינו הולכים או יושבים, הוא היה משוחח על דא ועל הא, ומתעניין בענייני הציבור ומתעדכן באירועים שעוררו שיח ציבורי באותה תקופה. באחת הפעמים העזתי את פני ושאלתי אותו, מה היה שכל כך התעניין היכן אני בתקופה שלא חש בטוב, והאם הוא זוכר את זה?
"הוא ענה, שאת האירוע בעצמו הוא לא זוכר, אבל הוא כן זוכר שברגעים ספורים לפני שאיבד את ההכרה, חשב על כך שהוא צריך עוד ללמוד איתי. לכן כשהתעורר הוא נזכר בדבר האחרון שעסק בו.
"כמו כן, בענין הבחור שרצה להתקבל לישיבה, אף שאין לי מושג אם הכיר אותו בכלל באופן אישי, כיון שהתעסק בזה ממש קודם, חשב על כך מיד כאשר התעורר…
"גם בשנותיו האחרונות", מעיד הרב זינגר שליט"א, "כשכבר נחלש מאוד והתגורר בביתו של בנו רבי מרדכי שליט"א, היינו לומדים כל יום לפני מעריב. כשהוא לא ראה אותי, היה שואל איפה אני נמצא. הפרט הזה גם כן מוכיח כמה לימוד המשניות היה חשוב לו. בסיומים גם כן היה מדבר על גודל מעלת לימוד המשניות בפרט, ועל לימוד התורה באופן כללי".
*
לסיום, מספר לנו הרב זינגר שליט"א על הוקרתו של מרן כלפי "המפעל ללימוד המשנה וההלכה היומית":
"את מפעל 'המשנה וההלכה היומית' הוא הכיר היטב, ואף הוקיר את המפעלים הברוכים. אני זוכר שיו"ר הארגון הגאון, רבי שלמה שטנצל זצ"ל, היה בא אליו רבות כדי להתייעץ אתו בנושאים שונים, ואף החתים אותו על 'קול קורא', הקורא לציבור הרחב להצטרף לסדרי הלימוד של המפעל.
"רבי נסים דיבר בהערצה רבה על פעילותו הברוכה של הגר"י שטנצל לקידום לימודי 'המשנה היומית' ו'ההלכה היומית'. צריך להבין, שבאותה תקופה לא היה זה מחזה נפוץ כמו היום, שארגון שלם עוסק בהפצת לימוד תורני יומי, מסודר וקבוע, באופן כה רחב וגדול. הלימוד היחיד שהיה קיים אז בשוק, היה לימוד הדף היומי בתלמוד הבבלי. בימינו קיימים עשרות רבות של לימודים יומיים, מהם ידועים יותר ומהם פחות. אולם באותה תקופה היה זה רעיון חדשני ופורץ דרך מסוגו.
"מכאן כנראה נובעת ההערכה הרבה, אותה רחש רבי נסים לפעילותו של הרב שטנצל בנושא המשנה וההלכה, זאת מלבד הערכתו הרבה לאישיותו הדגולה".
(יצחק סילמן, מוסף שבת קודש 'יתד נאמן', שמות תשפ"ב)