"הילד שלי הסכים להצעה", ממשיכה האם ומספרת למלמד. "בהגיע זמן ההדלקה בערב שבת, הוא ניצב לידי, וכשאני מליטה את פניי בידי ובוכָה, פורץ גם הילד בבכי נסער ביותר, ושופך נפשו בדמעות שליש של ממש, וכך אנחנו בוכים יחדיו, ומתחננים לפני בוראנו שיצליח את דרכו בתורה!"

"וביום השביעי תשבות" (כג יב)

נעלה כאן על הכתב סיפור מרגש בענין הדלקת הנרות, שהגיע אלינו מהרב י. מ. דיוויס, איש ירושלים, שהעיד ששמע את הדברים ממקור נאמן.

המדובר היה בילד כבן 10 שלא הצליח בלימודיו, ואפילו קְרוא־וכְתוב לא ידע על בוריו. החריגוּת השלילית הביאה לכך שהילד לא התקדם בשום תחום, ולא קלט כמעט מאומה מכל מה שלמדו בת"ת.

הוא היה מגיע לחיידר בשעות הבוקר יחד עם כל חבריו, אבל יושב בכיתה כ'גולם' לכל דבר. המצב הלימודי הכל־כך גרוע שלו, השפיע כמובן גם על ההתנהגות של הילד, ובהפסקות כשהיה יוצא לשחק בחצר הת"ת, הפריע למְשַחֲקִים במשחקיהם.

ההורים הלכו איתו לכמה מומחי־חינוך, וניסו לפענח את חידת־החדלון שלו, אבל אף אחד לא הצליח להעלותו על המסילה הנכונה. הילד לא קלט מאומה. הבעיה היותר־גדולה, התבטאה בכך שהמומחים לא הצליחו לזהות את מקור הקושי, ואיש לא ידע להצביע על שורש המצוקה הלימודית של הילד.

אין לשער את הכאב והיגון ששררו בבית ההורים, שלא ידעו מה ניתן עוד לעשות כדי לשפר את מצבו של הילד. הם סידרו לו מורים פרטיים, מומחים מאין כמותם, שיראתם קודמת לחוכמתם, אבל ראשו של הנער וליבו, פשוט לא תיפקדו…

בשלב מסוים, מבחין המלמד שלו בת"ת, בשיפור משמעותי במצבו של הילד הבעייתי. הוא החל לקלוט את הנושאים שנלמדו בכיתה, ואף השתתף במהלך השיעור ושאל שאלות טובות. עובר עוד יום ועוד יום, וההתקדמות לא נעצרת, אלא אדרבה – הילד הולך ומתפתח, ורואה ברכה של ממש בלימודיו.

השינוי־לטובה היה כל־כך בולט, עד שהמלמד החליט להתקשר להוריו של הילד, ולשאול אותם מה הביא לשיפור המהותי הזה.

על הקו היתה אימו של הילד, שהתרגשה לשמוע שהתפנית הרצויה מורגשת גם בכיתה. כשהמלמד שאל האִם תוכל לפרט בפניו מה הביא את הילד לתפנית זו, סיפרה האֵם כדלהלן:

"אומַר לך את האמת; מזה כמה חודשים שהבן שלי עצמו החל לשפוך את ליבו לפניי, ובכה מאוד על מצבו העגום. מחד גיסא, הוא תיאר את רצונו ושאיפתו להבין את דברי הגמרא הנלמדת, ומאידך גיסא, הוא המחיש בעגמימות נוגעת־ללב כיצד הוא נראה בכיתה, כשכל החברים משתתפים בצורה מסיבית בשיעור, מקשים ומתרצים, והוא יושב כפסל־דומם ואינו מצליח לקלוט מאומה".

האמא סיפרה למלמד, שהילד בכה לפניה בכי־תמרורים באומרו: "עד מתי יימשך המצב הזה, ועד מתי יהיה המוח שלי סתום? האמנם כך נגזר עליי להיות טיפש וסכל כל הימים?".

"הבכי שלו נגע מאוד לליבי, אבל לא יכולתי להושיעו", סיפרה האמא. "ברם, מאחר והוא המשיך להתאונן על רוע־גורלו ומצבו, אמרתי לו: 'בני היקר, מחמד נפשי! דע לך שגם אני, כאמא, מאוד־מאוד כואבת את מצבך הקשה, ולא אוכל לתאר בפניך עד כמה הדבר מייסר ומצער אותי. אבל, יש פעם אחת בשבוע, שבה אני מוצאת תנחומים, והיא שעת הדלקת הנרות בערב שבת.

"'כפי שמן הסתם ידוע לך, בני יקירי, שעת ההדלקה היא עת רצון גדולה, ומסוגלת לתפילה על הצאצאים. לכן, החלטתי לייחד את התפילה הזו בעיקר עליך, ואני משקיעה אז מאמצים רבים, ומתפללת בדמעות לפני השם יתברך שיפתח את לבבך.

"'יש לי הצעה בשבילך; בוא עמוד גם אתה לצידי בעת ההדלקה, ותצטרף אל התפילה שלי, ונשפוך את לבבנו בצוותא אל ה', שירחם עליך ויפתח את ליבך בתורתו הקדושה!'".

גם הילד פורץ בבכי

"הילד שלי הסכים להצעה", ממשיכה האם ומספרת למלמד. "בהגיע זמן ההדלקה בערב שבת, הוא ניצב לידי, וכשאני מליטה את פניי בידי ובוכָה, פורץ גם הילד בבכי נסער ביותר, ושופך נפשו בדמעות שליש של ממש, וכך אנחנו בוכים יחדיו, ומתחננים לפני בוראנו שיצליח את דרכו בתורה.

"כך נמשך הדבר כבר כמה חודשים רצופים, כשבכל ערב־שבת נשמעות בכיות ותחינות בעת ההדלקה. גם בני הבית האחרים מצטרפים לבכיות אלו, וכולם מתפללים על הצלחתו של הילד בתורה.

"אם אתה שואל אותי לפשר המהפכה החיובית המתרחשת אצל הילד", אמרה האם, "נראה לי שהשומע תפילת עמו ישראל ברחמים, שמע את תפילותינו, ופתח את סְגוֹר־ליבו של הילד! מאז שהחילונו להתפלל יחדיו, הוא התחיל להתעניין בלימודים, הכין שיעורי בית, הצליח במבחנים, וכך עלה והתעלה עד שהגיע להישגים גבוהים, וליבו נפתח כפתחו של אולם"…

כיון שדיברנו בענין הדלקת הנרות, נספר מעשה באדם שהיה ירא שמים מנעוריו, שהיה שכן שלנו ב'סמטת יבנה', לפני שהגענו לרמת אלחנן.

לעת זקנתו תקפה אותו מחלת ה'שכחה', והוא לא התמצא בעתים ובזמנים. כשנכנס לביתנו ביום ראשון, שאל "האם הגיע כבר זמן הדלקת נרות שבת?".

השבתי לו בנחת ש"עכשיו יום ראשון, ואל תהיה מודאג לחילול שבת!". אבל אחרי כמה דקות הוא נכנס בשנית, ושאל האם הגיע כבר זמן הדלקת הנרות. שוב השבתי לו, שעכשיו יום ראשון, וחוזר חלילה פעמים רבות.

לענ"ד, נראה שבכל פעם ששאל את השאלה הנ"ל, קיים מצוות עשה של "את ה' אלוקיך תירא", ולא היה מן הראוי להפריע לו בשאלותיו, והגם שהוא מבולבל, בכל זאת שכר מצוה בידו, ויש לגעור בילדים הלועגים לאדם כזה!

סיפור מרתק בענין הדלקת נרות התרחש בתל אביב.

בשכונה בה התגורר האב"ד הגאון רבי יחיאל וילנסקי זצ"ל, בביתה של אחת המשפחות החילוניות בשכונה, החלו לפתע להדליק נרות שבת, וזמן-מה לאחר מכן, סיפרה עקרת-הבית כיצד קרה הדבר ומה עורר אותה לשנות את הדרך:

"פעם אחת עמדתי בחלון ביתי, וצָפיתי בעוברים ושבים המהלכים ברחוב. היה זה ערב שבת, והנה אני נתקלת בדמותו מעוררת-הכבוד של הרב. לא יכולתי לגרוע את עיניי ממנו, כי הוא הזכיר לי במהותו ובצורתו את העיירה ממנה באת,י ואת חיי התורה שפיעמו שם בכל עוז.

"כך נמשך הדבר במשך כמה שבועות. מדי ערב שבת הקפדתי לעמוד ליד החלון כשהרב יצא מהבית, והבטתי בו בהערצה גדולה. עד שבערב-שבת אחד החלטתי, שברגע שאבחין בדמותו של הרב היוצא את ביתו, אדליק נרות שבת!"…

הדברים הגיעו לאוזניו של הגר"י וילנסקי וגרמו לו ל… זעזוע נורא! 'אני הרי מתפלל מנחה בשעות הצהרים, ולכן אין לי כל סיבה לצאת מהבית אלא סמוך לשקיעה, ואולי גם אחריה, ובגללי עלולה האשה לחלל שבת'…

ומאז הקפיד לצאת בשעה מוקדמת…

'אנא, אל תפעילו בשבת את הממטרות'

כשהגיע הגר"י וילנסקי לשיכון החילוני בתל אביב, כינס את השכנים בבנין שלו, ואמר להם שאין לו כל ענין להתערב בעסקיהם ובעסקי הבנין. "אבל", הוסיף, "כיוון שאני משלם את מיסי וועד הבית, יש לי בקשה מכם: אנא, אל תפעילו את הממטרות של הגינה בשבת-קודש!".

השכנים הסכימו.

זה התחיל בשבת ועבר לשנת השמיטה, כאשר כל השכנים הסכימו פה אחד להתנהג לפי ההלכה, והגנן של הבית היה נכנס לביתו של הרב, לשאול אותו כיצד לבצע את הפעולות המותרות.

זה שכרו של יהודי העושה כל מעשיו לשם שמים, שלבסוף שם שמים מתאהב על ידו, וכל אויביו ישלימו איתו ויעשו את רצונו וימלאו כל חפצו ובקשתו. עד כדי כך, שכאשר היה עובר בשבת ברחובות השכונה, היו העוברים והשבים משליכים את הסיגריות, ומשתדלים שלא לחלל שבת בקרבתו.

(מתוך הספר 'שבת בשמחה', בעריכת הרב משה מיכאל צורן)