"כל אשר דבר ד' נעשה" (יט, ח)
בשעה שנשאלו ישראל אם רוצים הם לקבל את התורה, ענו ואמרו כאיש אחד: "נעשה ונשמע", מיד "יצתה בת קול ואמרה להן: 'מי גלה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו'" (עפ"י שבת פח ע"א).
אותו רז, אשר מלאכי השרת משתמשים בו, היה להקדים "נעשה" ל"נשמע".
מצד עצמם, היו צריכים ישראל לומר "נשמע ונעשה", שהרי כיצד יעשה אדם דבר בלי שישמע מה עליו לעשות? בכל זאת התבטאו ישראל כמלאכי השרת – שנאמר עליהם: "עושי דברו לשמוע בקול דברו", קודם "עושי דברו", ורק לאחר מכן "לשמוע בקול דברו" – ועל ידי כך זכו להגיע למעלתם של מלאכי השרת, שעושים אף על פי שלא שמעו קודם לכן את טעם הדבר.
בשאר ענייני העולם, קודם כל צריך האדם להבין בשכלו ולהתחבר לעניין, ורק לאחר מכן יכול הוא לעשות בפועל את המעשה שנדרש ממנו.
ואילו בתורה מתנהלים הדברים באופן הפוך – יש בתורה כוח מיוחד המביא את האדם להבנת המצוה, רק לאחר שקיים אותה בפועל! לאחר שאדם עושה ומקיים מצוה, הוא חש לפתע שלא היה יכול בלעדיה, ואין לו טעם בחייו אלמלא ימשיך לעשותה.
עומק המצוה נקלט אצל האדם רק לאחר קיומה!
זהו יסוד עצום הנוגע למעשה לכל קיום המצוות. כשאדם מרגיש שאינו מתחבר למצוה מסויימת ואינו מצליח להבין אותה, עליו לקיים אותה, וחזקה על קדושתה שתאיר את עיניו, וכל השאלות תסתלקנה מאליהן.
הגאון האדיר רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל לקה בלבו. למיטתו הוזעק פרופסור מומחה למחלות לב, יהודי גרמני, בן למשפחה מתבוללת, שהיה רחוק מאוד מכל עניין שריח יהודי עולה ממנו.
באחד הבקרים נכנס הפרופסור לחדרו של הרב, ומצא אותו יושב ולומד כשהוא מעוטר בתפילין.
נעץ בו הפרופסור מבט משתומם, ושאל את בן הרב שעמד לצדו: "מה זה? מכשיר אלקטרודות חדש? מי נתן לכם מכשיר כזה? יש עוד פרופסור שמטפל בו?".
"לא, לא" – מהר הבן להסביר – "אלו הן תפילין".
"מה פרוש תפילין? כוונתך לקביות הללו? ומהם החוטים השחורים? חשבתי שזו אינפוזיה…" – הרופא היה בור ועם הארץ בכל הנוגע לעניין כולו.
השיבו לו: "הקב"ה ציווה את ישראל להניח תפילין. כל יהודי צריך להניח את הקוביות האלו על ראשו ועל ידו".
"לא הבנתי. תוכלו להסביר לי יותר?" – החזיר הרופא, הוא לא שנא את היהדות משום שבכלל לא ידע מהי, ומאחר שכבר הספיק להכיר את החולה המיוחד שלו, הבין כי הוא לא עושה סתם פעולות חסרות פשר, ויש משמעות לתפילין הללו.
החל הרב אברמסקי להסביר: "הקב"ה הוציא את בני ישראל ממצרים, והציל את הבכורות, ואמר: 'קדש לי כל בכור' (שמות יג, ב), וציווה: 'והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך' (שם, ט). דרך קיום מצוות תפילין אנו נקשרים אל ה'".
"אני לא מבין מה נותנות הקוביות הללו לקשר הזה" – הגיב הרופא – "בשביל מה צריך לעשות כך?".
"בשביל להרגיש את הקשר בין האדם לקב"ה" – ענה לו הרב.
"ולמה לא יקשר אדם את עצמו בלי תפילין?" – טען הרופא – "אני לא מבין!".
הרהר הרב אברמסקי לרגע ואמר: "האמת היא, שכמה שארצה להסביר לך לא אוכל. ההסברים שלי יובנו רק אם אתה בעצמך תעשה את הדבר. קח תפילין, תניח אותם במשך עשרה ימים, ולאחר מכן נשב ונדבר, ואסביר לך את הענין כולו".
הרופא הסכים. לקח את התפילין שנתנו לו, שמע בתשומת לב את כל הסברי הרב איך בדיוק להניח. קיבל גם סידור שבו סימן לו הרב את ברכות השחר וברכות התורה, כדי שיקרא גם אותן מדי בוקר.
כבר באותו יום הקפיד לבצע את ההוראות.
כשאמר את ברכות השחר ניסה להבין מה הוא אומר. "אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים…". כרופא, ובפרט רופא לב המכיר היטב את חלל הלב, היו הדברים הללו קרובים ללבו. התפעלותו הלכה וגברה – יש כאן מגמה רפואית בברכות… איזה יופי…
אמר את ברכות התורה, קרא 'שמע ישראל', 'ואהבת', כל מילה הטעים עד שחש במתיקותה.
כל אותו היום ליוו אותו מילות הברכות הללו, ולעת ערב, כשסיים את המשמרת שלו, קרא לאדם דתי ממכריו, וביקש כמה הסברים מינימאליים. דרכו נודע לו שיש גם ציצית שכל יהודי מתעטף בה עם שחר.
"איזה יופי!" – התפעל – "ומה עוד?".
– "יש בית כנסת שבו מתפללים"…
– "תוכל לקחת אותי איתך?"
בשבת הקרובה הלך הפרופסור לבית הכנסת, ואגב כך למד שבשבת לא מניחים תפילין… הוא ביקש הסברים, וכך הכיר חלקים נוספים ובלתי מוכרים מן התפילה.
חלפו עשרה ימים, והוא לא חזר אל הרב אברמסקי. כעבור חודש הגיע הרב לבדיקה נוספת, מאחר שלא ידע אם הפרופסור קבל את המלצתו להניח תפילין, נמנע מלשאול על כך. אך הפרופסור לא שכח. הוא הושיט את התפילין שהביא לו הרב, הודה לו נרגשות וסיפר: "כבר איני זקוק להן. יש לי תפילין משלי, יש לי גם ציצית, ובשבת אני מגיע לבית הכנסת. אינך חייב להסביר לי עוד, יש לי כבר תשובות לכל שאלותי"…
זהו כח טהרתה של התורה! קיום המצוות משרה על האדם קדושה, עד שהדברים מתיישבים ישירות על הלב, ואין לו שום צורך בהסברים שכליים.
כשאמרו ישראל: "נעשה ונשמע", וקבלו על עצמם על תורה, הם התקדשו והטהרו כמלאכי השרת, וכאדם הראשון קודם החטא. שוב אין הם זקוקים להסברים, שאלותיהם הוסרו, והם זכו לדבוק בהקב"ה באמת ובתמים.
"וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו" (יט כב)
לפני כמאה שנה, נפטר הגאון הגדול רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון מברז'אן, סבו של הצדיק רבי שלום שבדרון, ומחבר ספרי 'דעת תורה' על כל חלקי השולחן ערוך, אשר הוא כקילורין לעיניים, ומאיר ומזהיר בתורה.
אביו של רבי שלום מרדכי היה רבי משה הכהן שבדרון, וסבו נקרא רבי שלום שבדרון. הוא היה צדיק נסתר, שעסק בין השאר גם במסחר, וזכה לתורה ולגדולה על שולחן אחד. רבי שלום מרדכי העיד על אביו רבי משה, כי זכה לסיים את כל הש"ס עם התוספות, המהרש"א והרמב"ן על הסדר שש פעמים. וכן זכה לסיים את הטור, השולחן ערוך, הזוהר הקדוש וספרי קבלה רבים.
הסבא רבי שלום היה עוסק לפרנסתו במסחר, כשבין לבין פיו ממלמל פרקי משניות ותהילים. מלבד זאת היתה לו הנהגה מחודשת ומיוחדת: הוא היה מקפיד לתת מעשר מנכסיו אף על ההפסדים!
כיצד שייך לתת מעשרות על הפסדים?!
הגמרא אומרת: "חיב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה" (ברכות לג ע"ב). כאשר יש לך רווחים אתה נותן, וכשבאה עליך רעה מדוע לא תיתן? לכן חידש רבי שלום שיש לתת מעשרות גם על ההפסדים. הוא היה סוחר בשיכר, בבירות ובמיני משקאות חריפים, ובכל פעם שהיה קורה לו נזק או הפסד כספי, הוא היה מחשב את דמי ההפסד ונותן עשירית מהם לצדקה…
אלו היו דרכיו המיוחדות והמתוקות של רבי שלום שבדרון זצ"ל, ובזכותן זכה לבן צדיק ולנכד תלמיד חכם מופלג, הלא הוא רבי שלום מרדכי שבדרון, המהרש"ם, רבה של ברז'אן.
החל מימי ילדותו, נודע רבי שלום מרדכי בחריפותו ובשנינותו. הוא ישב בתלמוד התורה ולמד בשקידה, אך כבר אז החלו המשכילים ללטוש את עיניהם לתלמודי התורה, וביקשו מהמלמדים להסית את תלמידיהם לפזול להשכלה ולעולם המדע.
באותן תקופות השתוללה אש ההשכלה. משפחות רבות הנידו ראש באבלות, על בניהם שסטו מדרך התורה. המשכילים עבדו בשיטות מתוחכמות, בדרך כלל טפטפו ארס בסבלנות, טיף אחר טיף, עד שבמשך הזמן חילחל הארס והתערב בדמם של הצעירים.
בעיירת הלדתו של המהרש"ם התגורר יהודי נכבד, מלמד שנתפס להשכלה, וכאשר שמע על הילד שלום שבדרון בעל הכשרון, החליט שיש צורך 'לטפל' בו. הם הרי היו רשעים אכזריים מאין כמוהם.
הוא פגש בילד, כביכול באקראי, ברחוב ושאלו: "האם אתה לומד דקדוק?", וכשהילד השיב בשלילה 'הזדעזע' אותו מלמד רשע, ומיהר להסביר לו עד כמה חשוב ללמוד דקדוק, בשביל הצלחת לימוד ש"ס ופוסקים וכו'. "הלימוד הזה" – כך אמר בהתרגשות – "חשוב עד מאד, ומי שלא ילמד אותו בצעירותו לא יוכל להצליח בו אחר כך"… בקיצור, דיבר על לבו בהתרגשות.
ה'מלמד' העניק לו עוד מידע נחוץ: "תבין", הסביר לילד, "אביך הוא מעדת החסידים, שגם הם יודעים עד כמה חשוב ללמד דקדוק, אלא שכיון שרוב המלמדים את חכמת הדקדוק הם מאלו שלוחמים בחסידים, לכן מתנגדת עדת החסידים ללימוד דקדוק, ולצורך כך הם שולפים ראיה מדברי הש"ס: 'מנעו בניכם מן ההגיון' (ברכות כח ע"ב), אבל הם טועים". כך האריך אתו בשיחה, עם הילד בן השבע.
בסיום הפגישה הוציא מחיקו ספר הכולל בתוכו 'בסך הכל' את יסודות הדקדוק, והפטיר בחביבות: "בכשרונותיך הגדולים בודאי תצליח ללמוד את שרשי החכמה לבד, ואחר כך, כשתתבסס ביסודות הדקדוק, כבר תמשיך ללמוד אותה עוד ועוד, וכך תעשה חיל בתורה"…
באותם ימים נסע אביו של הילד לאדמו"ר רבי מאיר מפרמישלאן זצ"ל. הוא נטל עמו את בנו הקטן וכשהגיעו מיהר להיכנס לרבי. לאחר ששהה בעיירה יומיים, החליט לשוב לביתו, ולפני הנסיעה נכנס שוב לרבו. לפני הפרידה העמיד האב זצ"ל את בנו ליד ברכי הרבי רבי מאיר זצ"ל.
הרבי נטל את הילד בידיו, הושיבו בין ברכיו, והורה לו כי עליו להתנהג בחייו בכמה הנהגות יקרות, בהן התייחד אביו זקנו, שעל שמו נקרא.
אחר כך הניח את שתי ידיו על ראשו, והתחיל לצעוק בקול גדול: "בני אל תלך בדרך איתם, מנע רגלך מנתיבתם. כי רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפוך דם" (משלי א, טו-טז). הוא חזר ושילש את הפסוק כמה פעמים בקול חזק, עד שנפל על הילד פחד גדול מאוד.
לאחר מכן פנה אליו ואמר באידיש: "ילדי, אל תשמע לאף אחד האומר לך ללמד דקדוק או דברים אחרים. למד נא אך ורק מה שאבא מצווה אותך! תמיד תשאל קודם את האבא על כל דבר, האם מותר ללמוד את זה, כי מטרתם להדיחך מדרך היהדות. אל תשמע לשום אדם, ותתנהג בדרך כפי שהוריך מתנהגים, כמו שאבות אבותיך נהגו, ואז תתחזק ותראה הצלחה בלימודך, ותעלה מעלה מעלה, ותהיה לראש על ישראל כל ימיך, גם תאריך ימים. זכור נא את דברי וטוב לך!", עד כאן היו דברי האדמו"ר ברוח קדשו.
אביו רעד בכל גופו, כאשר לפני היציאה מהחדר פנה הרבי רבי מאיר אל הילד שנית: "אל תלמד שום דבר ללא הסכמת אביך. הם רצים אחריך להטותך מדרך הטוב, אינם דורשים טובתך, הרחק מפתח ביתם, 'תזרם כמו דוה צא תאמר לו' (ישעיהו לב, כב), 'שקץ תשקצם'!".
כאשר יצאו מהחדר, נפל האבא מתעלף על פתח חדר הרבי. כשעוררוהו, גזר על הילד שיגלה את פשר דברי הרבי. שלומקה הילד, סיפר את הכל ואמר כי כבר הספיק ללמוד באותו ספר מספר פעמים. הוא התנצל בתום לב, שלא ראה ב'מלמד' ההוא שום פסול, שהרי הוא נראה בחיצוניות כאיש תם וישר, והוא מוכר בעיר וכו'. נקל לשער באיזו חרדת קודש הם עברו את הדרך חזרה לביתם.
בבואם העירה, האיצו במרכבה עד פתח ביתם. נכנסו, ולא דברו מטוב ועד רע. הילד מיהר והביא לאבא את הספר. השניים יצאו לחצר, ואחריהם האם הרבנית, והילדים הקטנים. האב התכופף והצית את האש ועיניו זלגו דמעות. האש אחזה בדפי הספר וכילתה אותו במהרה, כדין "ובערת הרע מקרבך".
ועם תבערה זו ניצל המהרש"ם מצפורני המשכילים.
מכאן יכולים אנו ללמוד עד כמה גדול כח הטומאה הנובעת מההשכלה, ועד כמה צריך אדם להתרחק מכל דבר זר, ולהדבק תמיד רק בקדושה, כמאמר הכתוב: "וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו".
(מתוך הספר 'משכני אחריך')