רועד וחיוור נכנס שמעלקא לביתו. "מה קרה? האם אירע אסון כל שהוא?" – חרדה אליו זוגתו. תוך שהיא מוזגת לו כוס חמין להשיב את נפשו. אלא, ששמעלקא לשונו נעתקה ממנו. דקות מרובות ישב חיוור כולו, כשאינו יכול לחזור לעצמו, גם בכוס החמין לא נגע.
"בעריש'ל… בעריש'של'… – הצליח לבסוף להוציא מפיו – בודאי את מכירה את בעריש'ל, בנם של יענק'ל ואשתו… לא תאמיני… בעריש'ל זה ירד מדרך הישר ונתפס לרשת ההשכלה". ושמעלקא פרץ בבכי נסער.
"מה? מה אמרת?" – שאלה – "בעריש'ל? לא! אינני מאמינה! בחור כהלכה היה… מצויין בתורה ובמידות. האמנם בטוח אתה בדברים שאמרת?". "בוודאי! בטוח! רק היום בבוקר שמעתי את הבשורה המרה הזאת. בית המדרש היה כמרקחה כאשר הכל סחו בצרה האיומה אשר ניתכה באחת על ראשם של ר' יענק'ל ואשתו. כמוך, רבים לא האמינו, אבל אכן כך אירע. בעריש'ל נתפס לרשת ההשכלה הארורה ועזב את הבית".
***
היה זה בתקופה שבה נותק חבל ארץ גאליציה מפולין ונספח לממשלת אוסטריה, ובשל כך הורע מאז מצב היהודים בכלל ובפרט. באותן השנים ישב על כס הממלכה באוסטריה הקיסר יוזף השני, והוא החליט כי יש להתערב בחייהם של היהודים, ולא רק בחייהם הגשמיים של היהודים, אלא גם להטיל עליהם גזירות חדשות, ולהתערב גם בחייהם הרוחניים, בכך רצה הקיסר יוזף השני להביא להתבוללות בין חלקי היהדות. כבכל הדורות, שידי יהודים שפלים באמצע, גם כאן קיבל סיוע למטרתו השפילה זו מהמשכיל הידוע משה מנדלסון שר"י, מי שהיה לימים מנהיג תנועת ה'השכלה' היהודית.
בצעירותו למד תורה אצל הגאון רבי דוד פרענקל זצ"ל בעל "קרבן העדה". כמו כן עמד בקשרים עם הגאון רבי יעקב מעמדין זצ"ל ועם הגאון רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל. אלא, שהרוח הכללית המשכילה שבתה אותו, ואז החליט 'להשכיל' את היהודים בלימודי העברית, ולהשכיח מהם את שפת האידיש, הוא גם העמיד תלמידים שהלכו בדרכו, ובשלהם רבים נשבו, והלכו שבי אחר הלימודים הלו, אשר היו בסופו של דבר בעוכריהם.
בעקבותיו, הלכה גם ממשלת אוסטריה בראשות יוזף השני. הירץ הומברג, תלמידו של משה מנדלסון, החל לפקח על בתי ספר יהודים, ולאחר מכן חיבר גם ספרי לימוד ברוח ההשכלה, וכך, לאט לאט ככל שחלפו הימים גרמה ההשכלה לבקיעים רבים בחומת הדת והיהדות, ורבים נסחפו אחריה ה"י. כך הגיע נגע ההשכלה לתוככי ביתו של יענק'ל ואשתו. בנם המחונן בעריש'ל החל לאט לאט להתרועע עם התלמידים המשכילים, עד של"ע נלכד ברשתם. נרעד וחיוור ישב שמעלקא בביתו, כשהוא מפחד להוציא את המלים מפיו…
אבל לבסוף יצאו המלים המפחידות הללו. "רבנית!" – התחיל ר' שמעלקא להבהיר – "חייבים אנו לשמור היטב על מענדל'ע שלנו שלא ילך בדרכו של בעריש'ל. השנים למדו אצל אותו מלמד דרדקי, ומי יודע אם בעריש'ל לא הספיק כבר להחדיר במוחו של מענדל'ע שלנו דעות פסולות וכוזבות… הלוואי ואתבדה…".
מני אותו יום ואילך החלו שמעלקא וזוגתו לשמור את צעדיו של מענדל'ע שלהם, הם לא התירו לו לצאת ולטייל ברחובה של עיר בלי השגחה, יראו שמא יפגוש אותו ציידי נפשות מן המשכילים שצדו ברשתם הקלוקלת נפשות זכות וטהורות מבחורי ישראל.
בכל יום היה שמעלקא יושב וחוזר ומשנן עם בנו את משנת תלמידו, תוך כדי שהוא מטיף לו דברי מוסר באהבה גלויה, ואף מבהיר לו באר היטב, עד כמה עליו להתרחק מרשת ההשכלה, מהם ומהמונם אשר הפילה חללים רבים ועצומים מספר הרוגיה.
ומענדל'ע, שומע ומאזין, ואף מבטיח לאביו במלים ברורות: אבא, אל תדאג, יודע אני עד כמה צריך להתרחק מהם, מבטיח אני לך בהן צדקי כי אשאר נאמן להשי"ת ולתורתו. בראותי עד כמה הנגע הגדול וכי אין דרך חזרה, מבטיח אני כי לא אהיה ביניהם.
אבל… לצערו הגדול, הרוחות הסוערות עשו את שלהן. הבטחות לחוד ומעשים לחוד…
לא חלפו אלא ימים מרובים, ומענדל'ע הלך בעקבותיו של בעריש'ל… כאשר שמע שמעלקא מבנו כי הוא יודע את אשר לפניו והוא ל ילך באותה דרך נלוזה, רפתה מעט ההשגחה שלו על בנו, ומשהרפה מעט, באו אותם 'מסכילים' והצליחו לאחוז בו בחוזק כבצבת.
ושמעלקא, שמע את אשר אירע ו…נתעלף על מקומו, לא יכל לשאת הצרה האיומה אשר הגיעה גם לביתו פנימה. 'את אשר יגורנו בא לנו', סח באזני אשתו תוך ששניהם ממררים בבכי סוער, ולא יכלו לתת פוגת לדמעותיהם, גם הם ביגונם שתו את כוס התרעלה.
בתחלה ניסה שמעלקא לשלוח מכתב חריף לבנו כי ישוב מדרכו הרעה, ושישוב לביתו החם, בין היתר כתב אליו: "בני, אל תלך בדרך איתם, מנע רגלך מתיבתם, כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה, ומי שנלכד ברשתם אין לו חלק באלקי ישראל, וכי תאבה מלהתנתק באחת מבני ישראל, ולשתות ממי בורות נשברים?!".
אלא שמאומה לא עזר, יצרא דמינות קנה שביתה אצלו ולא אבה להתנתק, מענד'לע נתפס לרשת ההשכלה בחוזק, ותרב תאניה ואניה בביתו של שמעלקא. בצר לו, עשה שמעלקא את דרכו לעיירה ראפשיץ, אל רבו הקדוש הרה"ק ר' נפתלי מראפשיץ זיע"א, לחלות את פני הקודש, ולהתחנן לפניו כי יתפלל שבנו מענדל'ע ישוב לדרך הישר.
'רבי קדוש!' מירר בכי עצום, 'בני היקר נתפס לרשת ההשכלה, חרב עלי עולמי, טוב מותי מחיי, הוא היה ממש משוש חיי, ועתה אהה, נטש את ביתנו והלך לחצוב לו בורות נשברים כדי לשתות מים הסרוחים. אוי רבינו הקדוש, הושיעה נא, כי באו מים עד נפש!'.
והצדיק, רבי נפתלי, יושב ליד השולחן, כשמעביר את פניו בידיו הקדושות. דומיה שררה בחדר, ולפתע, הרים הרבי את עיניו, כשהוא פונה לשמעלקא: "ישועתך נמצאת בארץ ישראל… אמנם הדבר קשה למדי, אבל באם תוכל לעשות את אשר אומר לך, אולי נוכל להשיב את בנך לדרך הישר".
'אוי, רבינו הקדוש', הכריז בפני הרבי, 'שום דבר אינו קשה בעבורי, יותר מאשר המצב הנורא אליו הגעתי, מוכן אני לעשות ככל אשר יורנו הרבי, ובלבד להשיב את בני לדרך התורה והמצות, מה לא יעשה אבא כדי להציל את נפש בנו מרדת שחת. "אם כן זאת עשה!" – צוה עליו הרבי, בעוד תקופת מה יגיע חמשה עשר בשבט, ראש השנה לאילנות. ארוז את חפציך ותסע לארץ הקודש… לארץ ישראל, שם תחפש אחר אתרוג, פרי עץ הדר, אתרוג שבירכו עליו בחג הסוכות בארץ הקודש, וכאשר תמצא אתרוג כזה, תביא אותו אלי, לכאן, ואומר לך כל אשר תעשה.
נסיעה זו היתה בעיניו של שמעלקא כדבר פעוט לעומת הרצון העז להשיב את בנו אליו, ולהציל אותו מרשת ההשכלה הממאירה, ולהחזיר אותו לדרך התורה והמצוות. כבר למחרת יצא שמעלקא את גאליציה ושם את פעמיו לעבר ארץ ישראל, ה'ארץ אשר עיני ה' אלקיך בה', וה' הצליח דרכו להגיע בנקל ובמהירות לארץ הקודש. כאן לא התעכב הרבה, מיד החל שמעלקא בחיפוש אחר אתרוג שבירכו עליו בחג הסוכות, אלא, שדוקא דבר זה קשה היה ביותר.
עמל ויזע רב היו מנת חלקו של שמעלקא בחפשו אחר אתרוג שכזה, שהרי על אתרוג כזה אומר מאמר ה'עולם': 'אתרוגים לאחר סוכות…' ואולם, אחר מאמצים רבים הצליח למצוא אתרוג, פרי עץ הדר שבירכו עליו בחג הסוכות, בידים רועדות עטפו היטב, הכניסו לאמתחתו, ומיד ארז חפציו ויצא לנמל, עלה על הספינה ועשה את דרכו בחזרה לחבל גאליציה, לעיירה ראפשיץ, מקום מושבו של רבו הקדוש רבי נפתלי.
בחרדת קודש הושיט שמעלקא את האתרוג לרבו הקדוש. ואז שמע את דברי הרבי: "בעוד ימים ספורים יחול חמשה עשר בשבט, והיה באם תצליח, הבא נא את בנך מענדל'ע לכאן, ובעזר השי"ת נקוה להחזירו למוטב.
מאמצים עילאיים שלא כדרך הטבע עשה שמעלקא כדי להביא את בנו אל הרבי מראפשיץ בחמשה עשר בשבט. בתחלה נפלה בקשתו על אזניים אטומות: 'וכי מה לי ומי לי לבוא אל הרבי הזה? הן בחרתי בדרכי שלי, ומדוע שאסע אליו? לא, אינני נוסע לראפשיץ! אולם, לאחר הפצרות חוזרות ונשנות, הצליח שמעלקא להביא את בנו אל הרבי. וכי מה יש לך להפסיד? תבוא, ואם לא ימצא בעיניך, תוכל לשוב ולילך לך ל'דרך שלך'.
כשראה הצדיק את מענדל'ע בחדרו, קראו אליו בחיבה, והושיט לו חלק מן האתרוג. אכול מענדל'ע, אכול! הן היום הוא יום חמשה עשר בשבט, ונוהגים לאכול אתרוג ביום זה. מענדל'ע מסתכל על הרבי, 'לקיים המנהג של אכילת אתרוג', הלואי ורק זה יהיה חסרונו, הוא כבר היה עקור לגמרי… אבל התחיל לאכול. וכמעט נתעלף… האתרוג ממש בער בקרבו כמכוות אש, עם כל אכילה ואכילה שנגס מהאתרוג, הרגיש כמי שנמסכים בו חיים חדשים, כמי שרוח חדשה נוצרת בקרבו.
מענדל'ע לא יכל יותר, הוא הפסיק לאכול מהאתרוג, וקרא: 'די, אינני יכול יותר! אני מבטיח! אני מבטיח לחזור לדרך הישר! אני עוזב את ההשכלה וחוזר לדרך התורה! די! די! אני מבטיח!!!'
בעוד כולם נרגשים ונרעשים מהנס הגדול שאירע, ביטל הרבי את הדברים מכל וכל ואמר לשמעלקא: המילה 'הדר' בארמית פירושה 'חזר'. בשל כך בקשתי ממך שתביא פרי עץ הדר מארץ ישראל, שכן קדושתה של ארץ ישראל פעלה על בנך כי ישוב ויחזור מדרכו הרעה, בזכות פרי עץ – הדר, בזכות האתרוג שהוא פרי עץ הדר, חזר בנך לדרך הישר.
(גיליון קנין תורה)
