"בפרשת השבוע על הפסוק 'וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן דורשת הגמרא (בבא מציעא ל ע"ב ) "אשר יעשון- זו לפנים משורת הדין".
החובה לעשות לפנים משורת הדין היא עניין עמוק. זה אינו הידור בעלמא, אלא ישנה מצוה לנהוג לפנים משורת הדין. לכן אין זה נכון לומר: "אם הדבר אינו מעיקר הדין, אני פטור". ישנם תחומים שונים בהם נדרש האדם להתנהג לפנים משורת הדין. פעמים רבות עליו לוותר לזולת גם אם אינו מחוייב על פי דין, וזה רצון ה', שנוותר מעצמינו ונשפוט את זולתנו לכף זכות.
יהודי אינו יכול לחיות לעצמו. תמיד צריך הוא לכוון את צעדיו על פי הסובבים אותו, החל מבני ביתו, מעגל ידידיו, ואף מעגלים רחוקים יותר. תמיד עליו להתחשב ולסייע לאחרים. זוהי המתכונת בה ברא ה' את עולמו, כפי שכותב בעל ה'מכתב מאליהו', שתכלית הבריאה היא שהאדם יהיה מסובב כל הזמן בחסדים: בבית עם האישה, עם הילדים ועם כל הסובבים אותו, כפי שאומר דוד המלך בתהילים (כ"ג, ו'): "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי".
לא יתכן קיום לעולם, אם כל אחד יעשה רק מה שהדין מחייב, כי בגדר עשיית הטוב נכללת עשייה לפנים משורת הדין. האדם נבדל מהבהמה בתכונת הנתינה.
נתבונן במעשה הבריאה, מהו טיב הקשר שבין הברואים מאותה משפחה:
החיות והבהמות אינן צריכות להיות קשורות כלל זו לזו. סוס וסוסה, שור עם פרה – אין ביניהם כל קשר של חיי משפחה לאורך זמן. בתחילה האם נותנת לוולד את מה שנדרש לו, אולם ברגע שהוא מסתדר בכוחות עצמו, לא נשמר הקשר של הוולד עם האם.
בעופות אפשר להבחין בתופעה מופלאה; הנקבה של העוף מטילה ביצים ודוגרת עליהן עד שהן בוקעות, והגוזלים יוצאים. זמן קצר לאחר מכן, ברגע שהגוזלים מסוגלים לעוף, יוצאים הם לחפש לעצמם מזון.
גם אמם, התרנגולת, מחפשת לעצמה דבר מאכל, וכאשר מוצאת משהו מצטרף אליה לעיתים גוזל קטן שלה ורוצה גם הוא לאכול, אולם אימו אינה מניחה לו לעשות זאת, היא מנקרת לו את הראש ושולחת אותו לחפש מזון אחר. שילמד לדאוג לעצמו וכך יגדל…
אך לא כן האדם. התינוק קשור לאמו בשנות חייו הראשונות בקשר תלותי מאוד. ככל שהוא גדל, הוא מתנתק מאמו בהדרגה, אך הקשר הרגשי יישאר ביניהם לעד! לאדם יש נפש מיוחדת, והקב"ה ברא אותו כך כדי שיהיה מוקף בנתינה כל ימיו. מרגע שנולד הוא מקבל ולומד גם לתת, והמעגל רק מתרחב עם השנים, עד שהבן מגיע לשלב שלשמו נברא, נשיאת אישה ובניית בית.
אומר ה'מכתב מאליהו': רצה הקב"ה לזכות את האדם, שיהיה האדם מוקף בעשיית חסד יומם ולילה, נתינה ונתינה כל הזמן. כמה הזדמנויות יש לבחור ישיבה לגמול חסד? לא רבות! אבל הקב"ה רצה שאדם יהיה מסובב בחסד בכל שעות היממה, לשם כך נתן לו את האישה, אחר כך יבואו ילדים ותהיינה לו אפשרויות נוספות להיטיב… כל זה כדי לזכות את האדם שיהיה בעל כוח נתינה, כי חיי משפחה הם מסכת גדולה של נתינה!
זה התפקיד שהועיד הקב"ה לזכר – להיות המשפיע, לתת לאשתו שפע כל הזמן. ואם הוא זכה – בעצם הביא את עצמו לתכלית הבריאה, וזו הזכות הגדולה ביותר שיכולה להיות לו. כאן בא לידי ביטוי ציווי התורה לעשות גם לפנים משורת הדין. הרמב"ם (הלכות אישות פט"ו הי"ט) כותב, כי על האדם לכבד את אשתו יותר מגופו. זוהי המצווה המוטלת עליו, ואל לו לחשב את מעשיו על פי מעשי אשתו! שמא יאמר אדם: והלא הרמב"ם (שם ה"כ) מצווה את האישה "שתהיה מכבדת את בעלה ביותר… ויהיה בעיניה כמו שר או מלך". אם כן, עד שלא אהיה בעיניה כמלך איני מחויב לדאוג לה ולכבדה ביותר…
אך טעות בידו! ראשית עליו לקיים את תפקידו ולכבדה, וה' ייתן גם בליבה לכבדו כראוי. אל לו להשיב לה כמידתה, אלא לעשות את מצוותו, ולהעניק לה אפילו יותר מהמגיע על פי דין!
בעבר הייתי שומע שיעורים ממורנו ורבינו, רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל. כשלמדנו מסכת כתובות, והגענו לדברי המשנה (נט ע"ב): "ואלו מלאכות שהאישה עושה לבעלה: טוחנת, ואופה, ומכבסת, מבשלת…", פתח הגאון רבי בן ציון ואמר: "לכאורה מה מחוייבת האישה לעשות? לקחת תפוח אדמה, להכניסו עם מים ומלח לתוך הסיר, ולהעמיד את הסיר על גבי האש… אה, אתה רוצה תבלין? שים בעצמך, היא לא חייבת לך יותר מזה… ואם היא מתבלת את התבשיל – זו כבר מידת לפנים משורת הדין. ואם היא קוצצת בצל ומוסיפה כורכום או קנמון – זה כבר ממש לפני ולפנים משורת הדין… אין זה חיוב שלה!
"אלא מה, ודאי שאישה כשרה אינה מגישה אוכל תפל ולא מתובל, אלא טורחת ומתקנת את המאכלים שיהיו ערבים לחכו של בעלה. אם כך, מן הראוי שיעשה גם הבעל דברים שאינו חייב לעשותם, ואל יאמר: 'רק מה שאני חייב על פי דין אני עושה'… שהלא אם תתבונן תראה שגם היא עושה לך דברים שאינה חייבת כלל… היא מתבלת לך את האוכל וטורחת, ולפעמים משחימה את הבצל שיהיה טעים, וייתן טעם משובח למרק. זה לא סתם בצל שלם ש'זרקה' לתוך הסיר, היא טורחת למענך יותר מחובתה, ועל הטרחה הזו עליך להשיב לה כגמולה הטוב, ובמה? בעשייה ובטרחה לפנים משורת הדין".
הסתכלות זו חייבת להיות מול העיניים כל הזמן. לשים לב לכל הטרחה שטורחת האישה, ולא לחפש תמיד היכן לא הצליחה לעמוד בדרישות…
אנו מוצאים אצל גדולי ישראל שהיו מתנהגים כך.
שמעתי מכמה יהודים נאמנים, שראו במו עיניהם את הגאון רבי בן ציון זצ"ל נכנס למטבח ביום שישי, לובש את הסינר, לוקח את הדגים ומקרצף אותם, מחתך ומבשל.
הוא לא עשה זאת מפני שרצה לאכול דג טעים. כל רצונו וכוונתו היו כדי ליהנות את אשתו, לתת לה הנאה ושמחת חיים, שתכנס לשבת קודש בשמחה וברוגע, ושתהיה לשניהם יחד שבת שלום. כדי להגיע לאווירה של שלום צריך להעניק ולהשפיע, לכן היה מכין את הדגים לשבת.
אדם שחי בצורה כזו של השפעה ונתינה – חי בעולם אחר – בבחינת 'מעין עולם הבא'. הנתינה בבית הרב הייתה הדדית! אי אפשר לתאר את הדאגה שהרבנית הייתה דואגת לרב זצ"ל, הייתה יושבת בבית וחושבת: "הרב כעת בשיעור, איך הוא מרגיש? האם מרגיש טוב?". ולמה? מפני שהוא היה כוח משפיע, ובזכות זה קיבל מאשתו. הרבנית טיפלה בו במסירות בכל ליבה ונשמתה, ולא חסכה ממנו דבר. ולמה? כי הוא נתן לה הכל!
הגמרא (יבמות סג ע"א) אומרת שרבי חיא היה עובר בשוק, וכל דבר טוב שהיה מוצא היה קונה. אם ראה שמוכרים שרשראות של נשים, היה מבקש: "תן לי תכשיט יפה", ומביא לאשתו ואומר: "הנה זה בשבילך… את חביבה לי יותר מכל כסף וזהב"… נראה לנו כי סיפורים כאלו שייכים לדורות קדמונים, אך אספר לכם סיפור, המראה שמעלות אלו שייכות אף בזמננו.
מאז היותי בן אחת עשרה, למדתי בישיבות אשכנזיות, דבקתי בתלמידי החכמים שבהם, ולמדתי רבות מהרבנים והמשגיחים בישיבות אלו, אך רציתי לשמוע עוד על חכמי המזרח שאת תורתם ינקתי בילדותי. בעת לימודי בישיבה במגדיאל, שמעתי כי רבה של הוד השרון באותם ימים, רבי רפאל ביטון זצ"ל, למד בבחרותו בישיבת 'פורת יוסף' אצל רב רבנן, 'המורה', מרן הגאון רבי עזרא עטיה זצ"ל. זכורני כמה שמחתי לגלות שגם הרב ביטון למד בישיבה הקטנה בה למדתי, 'תפארת ישראל' בחיפה, בראשות הגאון רבי מאיר דב רובמן זצ"ל, אשר זכה לשאוב את תורתו ומוסריו הנפלאים מהישיבה הגדולה בקלם.
יצרתי עמו קשר וספרתי לו על חפצי. שאלתי אותו מתי נוח לרב שאבוא עם מספר חברים מהישיבה, והוא הזמין אותנו לביתו במוצאי שבת. במשך תקופה היינו באים לביתו של רבי רפאל במוצאי שבת, כמה בחורים ספרדים מהישיבה האשכנזית, והיה יושב אתנו ומספר לנו מי היו חכמי ישיבת פורת יוסף, וכיצד למדו בעיר העתיקה. ממנו שמענו רבות על חכמתם ועל הנהגותיהם בקודש, ממש הרגשנו את הקדושה נוטפת מפיו של רבי רפאל, מנוחתו בגן עדן.
פעם סיפר לי בן משפחתו על הנהגתו המופלאה עם בני ביתו. בהתקרב אחד החגים פנה לאשתו ואמר לה: "חכמי הגמרא לימדונו, כי חלק משמחת החג היא לדאוג לבני הבית לבגד חדש או לתכשיט. הבה נלך לחנות התכשיטים, ושם תבחרי לך תכשיט לטעמך". הלכו יחדיו, הרב ישב בינתיים בפינה ולמד, עד שלבסוף היו בידיה שני תכשיטים, והיא בקשה שיעזור לה לבחור באחד לשבת. אמר לה הרב: "את שניהם תקחי!". "מה פתאום", השיבה, לא לזה היא התכוונה, הן ידעה מה רב מחירו של כל אחד… אמר לה רבי רפאל: "זה בסדר, את יקרה לי יותר מהם!".
בבית זה חיו בני הזוג חיים מאושרים, מתוך כבוד הדדי. בניו מעידים כי מעולם לא שמעו ממנו הערה שהעיר לאשתו! בבית כזה ודאי שרתה תמיד השכינה, כמאמר חז"ל (סוטה יז ע"א): "זכו – שכינה ביניהם". לא פלא שמבית כזה יצאו תלמידי חכמים יראי שמים ובעלי מידות אציליות. אמר לי פעם אדם חכם: האושר של האדם מגיע מהבית. אם תראו אדם מאושר תדעו שטוב לו בבית, שהוא חי בשלום עם אשתו, ויש ביניהם כבוד והערכה.
מכה תתרפא אך דיבורים מכאיבים לעד
אמרו חז"ל (בבא מציעא נח ע"ב): "גדולה אונאת דברים מאונאת ממון", כלומר נדרשת מהאדם זהירות יתרה שלא לצער ולהונות בדיבור, אף יותר מהזהירות הנדרשת מאונאת ממון, שגם היא חמורה מאד. אחת הסיבות לחומרת אונאת דברים היא שלא ניתן להשיבה, והשפעתה על הנפגע נשארת שנים רבות. על כך נאמר בדרך מליצה: "מנא הא מילתא דאמרי אינשי, מכה תתרפא, ודברים יש להם קיום…".
כלומר, אדם קבל מכה או נפצע, כואב לו, אבל על פי רוב המכה תתרפא תוך תקופה קצרה. כמה מכות קיבלנו בידיים וברגליים ואפילו בראש… מי זוכר בכלל… אבל דיבורים שגרמו צער יש להם קיום! קשה למחוק את רישומם! כאשר אדם מבזה ומכלים את רעהו – הפגיעה נחקקת בנשמתו לאורך ימים ושנים, וככל שירצה האדם לשכוח – הוא זוכר זאת תמיד, זה כבר טבוע בו: פלוני ביזה אותי! קשה מאוד לשכוח, ואפילו אם אדם רוצה – הוא אינו יכול. גם אם הצליח להתגבר על הכאב ולסלוח, קשה לו לשכוח!
זכרוני כשהייתי נער בן ארבע עשרה בישיבה קטנה, פעמים רבות היה ראש הישיבה הגאון רבי מאיר דב רובמן זצ"ל, מכבד אותי לעבור לפני התיבה ולהיות חזן. הקב"ה חנן אותי בקול יפה, ומכיוון שלמדתי להתפלל מחזנים אשכנזים – התפללתי בנוסח זה, וראש הישיבה היה נהנה מכך, ואפילו האשכנזים שהיו בישיבה נהנו לשמוע אותי.
אבל היה בחור אחד שלא נהנה מהחזנות שלי. אני זוכר שיום אחד לאחר שגמרתי את התפילה, וקבלתי ברכות 'יישר כח' מרבני הישיבה וגם מכמה חברים, ניגש אלי אותו בחור ואמר לי : "אתה מחזן בקול של תרנגול"… בדיוק כך… זה כל כך כאב לי עד שהתחלתי לבכות. אמרתי בליבי: 'מה הוא רוצה ממני? מה עשיתי לו? והלא שמעתי חזנות יפה וטובה וכולם נהנו, מדוע הוא אומר לי כך?'. כאב לי כל כך!
לאחר מכן גערתי בעצמי: "נו, שכח מזה!". החלטתי למחול לו ולא להקפיד עליו, אולם לא יכולתי לשכוח את דבריו. בכל פעם שראיתיו נזכרתי בעלבון הצורב. ועד היום, אחרי חמישים שנה ויותר, הדבר חקוק בזכרוני…
כמה כוח יש לדיבורים שלנו, וכמה עלינו להיזהר לא לקלקל בהם!
(מתוך 'משכני אחריך')