"ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים"
שנינו במשנה באבות (ה, ד): "עשרה נסים נעשו לאבותינו על הים". הברטנורא (שם) מונה אותם:
הראשון – ויבקעו המים.
השני – נעשה הים כמין אהל ונכנסו ישראל לתוכו.
השלישי – קרקעית הים היתה יבשה, בלא חומר וטיט.
הרביעי – קרקעית הים שדרכו בה המצרים שהיו רודפים אחרי ישראל, נתלחלחה ונעשתה חומר וטיט.
החמישי – המים הנקפאים בקרקע הים, לא היו חתיכה אחת אלא חתיכות קטנות, כעין לבנים ואבני הבנין מסודרים זה אצל זה.
השישי – נתקשו המים הנקפאים ונעשו למצרים קשים כסלעים.
השביעי – הים נגזר לשנים עשר גזרים, כדי שיעברו כל שבט ושבט בדרך אחת לבדו, והיינו דכתיב (תהילים קלו): "לגוזר ים סוף לגזרים".
השמיני – המים קפאו כספיר ושוהם וזכוכית, כדי שיראו השבטים אלו את אלו, שעמוד האש היה מאיר להם.
התשיעי – היו יוצאים ממנו מים מתוקים, ואותם היו בני ישראל שותים.
העשירי – לאחר ששתו מהם כמה שרצו, היו הנותרים מהם נקפאים ונעשים ערמות.
ה'תוספות יום טוב' מקשה על הנס החמישי, לאיזה צורך הוא נעשה? מה היה חסר אילו היתה קרקעית הים נשארת חתיכה אחת ישרה, ולא הופכת לחתיכות קטנות כעין לבנים?
הוא משיב דבר נפלא מאד: "ונראה לי, שהיה לנוי ולתפארת ישראל, כמו הנס השני שנעשה הים כמין אוהל. ובלא אהל נמי תסגי להם בהבקעו לבד! ואם להאהיל עליהם מפני החמה או מפני הגשמים – הרי בלי ספק ענני הכבוד לא סרו מהם, אף כאשר הלכו בתוך הים. אלא לכבודן של ישראל בלבד הוא, שנעשו להם אלו שני הניסים".
פלאי פלאים! לא רק שהים נבקע – אלא הוא נבקע בחן, באהבה, ביופי מיוחד. כל זה לכבודם של ישראל!
*****
בקריעת ים סוף נאמר: "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים". יש מפרשים על דרך הרמז: כאשר בני ישראל הלכו בתוך הים, והמים ניצבו כחומה מימינם ומשמאלם, הם הבינו שהליכתם היא בדרך נס, ותלויה בכל רגע ורגע בידיו ובחסדיו של הקב"ה, שהרי בכל רגע יכולים המים להסגר עליהם! כן צריכה להיות הרגשתו של כל אחד בעת שהוא הולך על היבשה, בצורה הטבעית – שהוא תלוי אך ורק בקב"ה, שמוליך אותו ושומר עליו!
הבה נתבונן! וכי על היבשה כל כך פשוט ללכת? וכי לא יתכן שניפול לתוך מים? והרי "רוקע הארץ על המים"! התשובה היא: גם הטבע נתון רק בידיו של השם יתברך. רק מכוחו אנו חיים, נושמים והולכים. אנחנו בידים של אבא!
אנחנו לא יכולים להסתדר לבד. ריבונו של עולם, שמור עלינו! "בצל כנפיך יחסיון"!
הנביא (ירמיהו טז, יט) אומר: "ה' עזי ומעזי ומנוסי ביום צרה", פרוש: בעת צרה, רחמנא ליצלן, להיכן יש לאדם לנוס? רק אל ה'!
רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל סיפר, כי בהיותו בלונדון, בזמן מלחמת העולם השניה, הפציצו הגרמנים את בית הדין בו ישב. באותה שעה הוא היה בעיצומו של דין תורה. הוא לא זז מהמקום, אלא נשא עיניו למרום ואמר: "רבונו של עולם! הכתוב אומר 'ובני אדם בצל כנפיך יחסיון' (תהילים לו, ח), הריני מעוטף בטלית קטן, חוסה, בצל כנפיך שמור עלי!" ובחסדי שמים אכן ניצל.
כך כתב ב'נפש החיים', שכאשר אדם מתמסר כולו לקב"ה, ומרגיש באמת כי הכל בא ממנו, אף לא אחד יכול להזיק לו, אך גם אף לא אחד יכול לעזור לו, והוא נתון כל כולו בידיו של הקב"ה. זהו המקלט הטוב ביותר שיש לאדם, הוא בידיים של אבא, והטוב בעיניו של אבא – הוא יעשה.
סיפר הרב'ה רבי שלום שבדרון זצ"ל:
"פעם אחת נכנסתי למשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, וראיתי שמחה על פניו. בדרך כלל פניו של המשגיח היו רציניות מאד, ויראת שמים היתה נסוכה עליהם, ועל כן תמהתי: "ולשמחה מה זה עשה?"
המשגיח נטלני בידי ואמר לי: "בשנים הראשונות שלאחר חתונתי לא היה לי טוב. מדוע? כי היו פה ושם 'שטעלעס' [משרות], השתלבתי באחת מהן, קיבלתי כל חודש משכורת, ושכחתי מהקב"ה. אחר כך הגיעה המלחמה. א מחיה! אין משרה. אין משכורת. כמה טוב: לחיות עם הקב"ה! 'רבונו של עולם! אין לי לאן לפנות אלא אליך!'… עברה המלחמה, שוב נהייתי משגיח, שוב קיבלתי משכורת קבועה, שוב שכחתי מהקב"ה. עננה כבדה עלתה על פני!
"והנה היום מלאו שמונה חדשים מאז שהרב מפוניבז' שילם לי בפעם האחרונה, אין לו כסף, ושוב יכול אני לחיות עם הקב"ה, וייטער רבונו של עולם! אין מתיקות גדולה מזו! לכן אני שמח!"…
נסעתי פעם במונית עם רבי עזרא ברזל זצ"ל. באמצע הנסיעה פנה הרב לנהג ואמר לו:
"אתם נהגי המוניות, צריכים להיות הגדולים ביותר בביטחון בה', כי אין לכם עבודה מסודרת. כל מי שרק מגביה את היד לסדר את מגבעתו – אתם חושבים כי הגביה יד לעצור מונית… כל כך אתם מצפים ותלויים בחסדי אחרים, ממילא, קל לכם לתלות עיניים למרום ולזכות לביטחון בה'… ומי כמוכם רואים, בסופו של דבר, כיצד מגיעה פרנסתכם?"…
לרב מבריסק זצ"ל היה כולל בירושלים, בו למדו גדולי עולם. כל ערב ראש חודש הוא היה משלם ללומדים את המילגה. אם היה לו כסף – מה טוב, ואם לא – הוא היה לווה, ובלבד שהלומדים יקבלו את כספם באותו יום.
והנה בערב ראש חודש אחד לא היה לו כסף לשלם, וגם לא עלה בדעתו ממי יכול הוא ללוות.
אחד מתלמידיו שראה את המצב, אמר לו: "כמה טוב היה לו היה בא עשיר מלונדון, ונותן לכם חמשת אלפים דולר, וכך ניתן היה 'לחיות שקט' משך חצי שנה!"…
נענה הרב מבריסק ואמר לו: "אם היה בא עשיר מלונדון להציע לי חמשת אלפים דולר – לא הייתי נוטל ממנו את הכסף! לא שווה 'למכור' את הבטחון תמורת חמשת אלפים דולר. כשאין לי את הכסף, אני פונה כל ערב ראש חודש לקב"ה, ואומר לו: 'רבונו של עולם! תעזור לי! אני זקוק לכסף', ואם יהיה לי כסף לא אצטרך להתפלל!"…
(לקט מתוך 'יחי ראובן' – הגדה של פסח)