"והישר בעיניו תעשה" (טו, כו)
כשרצה להוכיח את ילדיו – והלא ילדים זקוקים לתוכחה – כיצד עשה זאת ר' בן ציון?
בסעודות שבת מנהגו היה בדרך כלל, לפתוח 'משנה ברורה' וללמוד (ואחר כך אומר גם דברי אגדה), לימוד ה'משנה ברורה' לא היה על פי סדר מסוים. בדרך כלל למד הלכות שבת – מבשל או מוקצה ועוד. אבל לפעמים פתח הלכות אחרות ב'משנה ברורה'. לדוגמא, ליל שבת אחד למד את ההלכה המדברת בחומרת איסור דיבור בשעת התפילה. מי יכול לעמוד על סודו, מדוע בחר דווקא הלכות אלו?
אבל מי שהיה צריך לדעת, ידע!
כי ר' בן ציון הבחין שאחד מבני המשפחה דיבר בתפילה בליל שבת. בעת התפילה וגם לאחריה לא העיר לו, אבל בסעודה פתח ולמד את ההלכה…
כך במקרה נוסף, כשאחד מבני הבית הדליק בשבת אור בטעות ואיש לא הבחין בכך, הוא למד אז הלכות הבערת אש בשבת, ללא כל תוספת הערה. והמדליק הבין. כאשר הבחין פעם שאחד הילדים עבר על ספק איסור בורר, פתח אחר כך הלכות בורר ולמד את ההלכות.
אבל היו כמה פעמים, שלא יכול היה להמתין לאחר כך. לפתע ראו שנתקף ברעד. הוא ראה שאחד מהיושבים בשולחן נכשל ממש ב'בורר' – והוא החל לרעוד. גם במקרה זה בלם את פיו, ולא העיר דבר מפורשות, אלא שאחר כך למד הלכות בורר, בפנים חיוורות…
*
אחד מבניו הגיע פעם מהישיבה, ביום שיש בצהרים, עיין בספרים הישנים (שעברו בירושה מהסבא) ורצה שאביו ייתן לו את אחד הספרים במתנה. הבן הפציר מאד, אך אבא סירב ולא פירט מדוע. הבן הפציר שוב.
למחרת בבוקר בסעודת שבת, פתח הגרב"צ כהרגלו ספר כדי להקריא הלכה. הפעם בחר ללמוד הלכה רחוקה מספר שמירת הלשון סוף חלק ב', בחתימת הספר פרק ד', והקריא את לשונו של ה'חפץ חיים':
"עוד אמרתי לעורר על דבר אחד, שנכשלים בו בני אדם. הנה ידוע שעוון גזל הוא גם מקרוביו, ואפילו אביו ואמו כדאיתא בבא קמא, ופשוט דהוא הדין הלאו ד'לא תחמוד' שייך גם כן לכל… וכן כל כהאי גוונא מתנות של רשות, שאין בליבו של הנותן לתת, כי אם לאחר הפצרת רעים, יש בזה משום לא תחמוד" וכו'.
לאחר מכן סיפר עובדה נאה מה'בית הלוי', בענין 'לא תחמוד', "ורק אני הבנתי היטב מה היה טמון בציטוט ההלכה, ומאז ידעתי כי לבקש ולהפציר לקבל משהו מאדם, ואפילו מאבא, יש בכך חשש לאו דאורייתא. הדברים נכנסו לליבי", סיפר בנו שיחי'.
"השתתפתי בחתונה של גביר גדול, שהחזיק את הכולל שבו למדתי" – סיפר אחד הילדים – "היתה זו חתונה יוקרתית, וכאשר באתי אחר כך באותו לילה לבקר את ההורים, תיארתי באוזני אמא את החתונה ואת 'נפלאותיה' – המאכלים והתפאורה, ופירטתי בתיאורי צבע עזים את האירוע הנדיר והמיוחד, והתבטאתי (כדי לתאר במקסימום): 'זה היה משהו מעין עולם הבא'…
"אבא זצ"ל שהיה בחדר הסמוך, כנראה שמע את שיחתי. הוא לא נשאר בשתיקה. קם ממקומו, ניגש אלי ואמר לי: 'יענקל, אבל אתה יודע ש'אמן יהא שמיה רבא' אחד, שווה הרבה יותר מכל מה שהיה שם בחתונה!', חייך ונפטר ממני לשלום…".
סגנון של תוכחה
גם בתפקידו כ'ראש כולל', כמעט לא העיר לאברכים (הדוגמא האישית כראש כולל, היתה הברוכה ביותר). בכל זאת קרה לפעמים שלא היתה ברירה והיה הכרח להוכיח, מה עשה? העיר בעקיפין.
כך היה מנהגו, חוק ולא יעבור, לא להעיר בצורה ישירה, אלא רק בעקיפין. דיבר בשיעור באופן כללי על הענין הזקוק לחיזוק ותוכחה.
"אספר לכם" – אמר פעם בפתאומיות בעיצומו של שיעור בכולל. "בשיעור שאני אומר בבית הכנסת 'אור החיים' בליל שבת, השתתף יהודי מבוגר שמיד כשמגיע הוא מתיישב ונרדם. שאלתי אותו אחרי השיעור: 'האם אתה נהנה מהשיעור?' והשיב: 'אני לא מצליח ולא שומע בכלל את השיעור, כי מיד אני נרדם', שאלתי אותו: 'אם כן מדוע אתה בא לשיעור, אתה יכול לשכב במיטה זה יותר נח!', והוא השיב: 'בבית אני לא נרדם, וכאן אני נרדם מיד!', הרי שאני 'הרב המרדים'"…
האברכים שנרדמו באותו שיעור – הבינו את תוכחתו, ולא חשו נפגעים בעקבות החיוכים והענווה.
קרה שניגש לקבוצת אברכים שעמדו יחד, שח איתם על ענין הצריך חיזוק – והדברים היו מכוונים לאחד מהעומדים. ההערה העקיפה היתה מיועדת אליו.
בסוף הזמן בחודש אדר, היה פעם רפיון בכולל בשמירת הזמנים, הוא אמר אז מתוך חיוך כדרכו, בסוף אחד השיעורים: "בגמרא במגילה כתוב: 'בזמניהם, זמנו של זה לא כזמנו של זה' – אותם אברכים שמגיעים מאוחר לכולל, מקיימים את הפסוק בזמניהם, כי זמנם הוא לא כזמן שאר האברכים – זמנו של זה לא כזמנו של זה…". המאחרים הבינו היטב.
תוכחה מאדימה ומחייכת
ר' בן ציון השתתף ב'שלום זכר' בשכונת 'רמת אלחנן'. בשולחן מולו ישב יהודי שהחל לדבר לשון הרע במילים בוטות, על תלמיד חכם מגדולי הדור. ר' בן ציון לא הגיב מילולית, אבל יישר את ראשו והסתכל עליו ישירות בעיניים כעוסות: "פניו של הרב פלמן האדימו כסלק, כפשוטו ללא גוזמא!" – העיד המעיד.
היהודי המדבר הבחין בכך, והשתתק.
במשך כל השבת חש אותו יהודי תחושה מרה, ומיד במוצאי שבת הגיע לבקש סליחה, "על כך שהרב כועס עלי". ר' בן ציון פרץ בחיוך רחב: "ממני אתה מבקש סליחה?! בי לא פגעת כלל, אתה פגעת ברב … ממנו אתה צריך לבקש סליחה. בי לא פגעת מאומה!", והחיוך שב למקומו.
"במשך חיי ייסרו אותי בהרבה תוכחות, גם השמיעו שיחות מוסר על דיבורי לשון הרע, אבל תוכחה כזו, בלי מילים, לאחר מכן חיוך רחב פנים, השפיעו עלי יותר מכל התוכחות שקיבלתי" – אמר האיש, "וריסנתי מעט את פי מכאן ואילך"…
*
במשך שנים רבות, מסר ר' בן ציון שיעור בביתו בליל שבת לאחר הסעודה, לבחורים מישיבת פוניבז'.
לפעמים לאחר השיעור יצא ועלה איתם לכיוון היכל הישיבה, ובדרך היו דנים ומלבנים את העניינים שנאמרו בשיעור. לאחר מכן שאלו הבחורים שאלות נוספות, בהלכה שהתעוררה להם במשך השבוע, כך שהדרך מביתו ברח' סעדיה גאון לישיבה, שאמורה היתה לארוך כמה דקות, נמשכה למעלה משעה. ההליכה היתה ברוגע ובנעימות, עד שהגיעו למרגלות הישיבה, שם נכנס ר' ב"צ ללמוד עם חברותא, עד השעות הקטנות של ליל שבת.
סיפר אחד הבחורים: "באחת הפעמים כאשר צעדנו יחד, שאל אותו אחד הבחורים שאלה, ובתוך דבריו הזכיר – שלא לצורך – שם של אחד הבחורים שהזיק לו וגרם לו עוול גדול.
"ר' בן ציון נעמד על עמדו. לא יכול היה להמשיך והחל לרעוד. פניו נעשו אדומות והוא לא אמר דבר, אבל אמר הכל!
"אנחנו, הבחורים שהלכנו איתו, נבהלנו מאד ממראה פניו, אחד מאיתנו התעשת ותיכף שאל שאלה אחרת, כדי להסיח את הדעת לנושא אחר. יראה גדולה נכנסה בנו על העוון הגדול של לשון הרע".
(מתוך הספר 'ללא שם')