אז ישיר…
סיפר לי חסיד קרלין ישיש:
לפני הרבה שנים נסעתי לחו"ל במטוס מלא גויים מכל מיני ארצות. לפתע אירעה תקלה במטוס. הוא נחת נחיתת חרום, וכל הנוסעים יצאו מהמטוס לשדה זנוח ושמם. בלי חנויות להסתובב בהן, בלי אטרקציות וכל מיני שטויות שמעסיקות גויים, כך שהבעיה הקשה ביותר של הנוסעים המקורקעים היתה השעמום.
לכשעצמי לא היתה לי בעיה כלל, הן היה בידי ספר ופשוט ישבתי ולמדתי, אבל הגויים האומללים הוגיעו את מוחם כיצד להעסיק את עצמם, עד שקם אחד מהם והציע רעיון. כל אחד ישיר שיר, וכולם יקשיבו לו וייהנו. התרחקתי מהם כדי לא להשתתף בחגיגה, וכך הם עסקו בשלהם ואני בשלי, ורק הדים מרוחקים הגיעו לאזני.
אחרי שכל חברי הקבוצה מיצו את כשרונם או את חוסר כשרונם בכל מה שקשור לשירה, ניגש אלי מישהו מהקבוצה ודחק בי: "עכשיו תורך!"… ניסיתי להתחמק, ואמרתי שאיני יכול לשיר באופן כזה. רק אם יפרידו בין גברים לנשים, אסכים לשיר. אותו גוי מיהר לארגן את הקבוצה כדרישתי, וכך לא היתה לי בררה אלא לשיר.
מה לדעתך ישיר חסיד קרלין? ניחשת נכון, את הזמר 'קה אכסוף נועם שבת' שחיבר רבי אהרן הגדול מקרלין… עצמתי עיניים והתחלתי לשיר. מסביבי גויים מגושמים ואני נישא על כנפי השירה, לפתוח נועם ורצון, לטהר הלב באמת ובאמונה, להתענג בנועם הנשמות ועדן הרוחות. מה לי מטוס ומה לי חרום, אם בתוכי בוערת שלהבת קודש מבית המדרש.
כשאני מסיים לשיר אני מבחין באדם מבוגר שנעמד בסמוך אלי. "תשיר עוד פעם", הוא מבקש בתחינה. לא ברור לי מה מצא הגוי בשיר הזה, אבל אני מסכים להעניק לו ובעיקר לעצמי את העונג שבשירת המלאכים.
אני שר שוב, והגוי שלצדי מתנדנד כמו חסיד בשעת הטיש אצל הרבי. "תעשה טובה", הדמעות כבר אינן מתביישות להופיע בזוויות עיניו, "עוד פעם אחת בבקשה". ואני שוב מזמר את שירת הכיסופים העורגת והמשתוקקת לקל חי, 'ויהיו רחמיך מתגוללים על עם קדשך'…
הפעם הוא כבר מצטרף אלי, מתייפח. "לא רואים עלי", הוא מתנצל אחר כך, "אבל תדע שאני יהודי. אני בא ממשפחה של חסידי קרלין, ואת השיר הזה היו שרים אצלנו בשולחנות השבת. ר' איד, אין לך מושג מה עשית עם השירה שלך. החזרת אותי הביתה!"
כשעלינו שוב למטוס, כבר ידעתי כי איני יהודי בודד. כל הנחיתה הזו לא באה, אלא כדי להשיב לבו של בן תועה לאביו שבשמים.
(גיליון השגחה פרטית)