ק"צ נתניה במעמד כ"ק מרן אדמו"ר מצאנז שליט"א
יש שאלה שעולה בתווני דליבאי מה התביעה ממי שקורא לעצמו "צאנזער יונגערמן", מה הדרישה ממנו ומה זכותו בזה. והאיך לשלב את השאיפה לחיים רוחניים עילאיים לצד ווארעמע אידישע שטוב, וכמובן מידות טובות ונאצלות.
ישנם הרבה בני עליה שבפרק זה בימים הצעירים בימים שנתחלפו בין ימי הבחרות לימי האברכות, ובודאי עתה בימי השובבי"ם, תוקפת אותם הרצון להיות מלאכים, והוא נובע מתוך צמאון אמיתי להתרומם ולהתעלות, ובשלב זה ימעיטו באכילה ושתיה ושינה, ויש גם שינסו להתענות ולסגף עצמם. וכן להתבודד מחברת הידידים והחברים בכולל.
ידוע אימרתו החריפה של הרבי מקאצק זי"ע ואנשי קודש תהיו לי, מלאכים ושרפים יש לה' מספיק, הוא צריך אנשי קודש, אנשים שמקדשים עצמם, זה לא חכמה להיות מלאך, כל העבודה הוא להתרומם ולהעלות את החומר לרוחני.
החתם סופר אומר במה שרש"י כתב בפרשת קדושים, פרשה זו בהקהל נאמרה, דכוונת הדברים הוא דאין לפרוש מחברת בני אדם להשיג השגה עליונה, כמו שעשו כמה פילוסופין של חכמי יון שהיו דרים ביערות הרחק מבני אדם, כי התורה המלמדת לאדם דעת יוכל להשיג אף בהקהל לזכות להיות בכלל קדושים.
לא לשכוח ח"ו את הבין אדם לחבירו, בדרך להיות עובד ה'.
בא וראה מה שכתב בספר מראה הבזק (פרשת קדושים) דיש דרך המביא לידי עבירה ועוון, דיש אנשי מעלה אשר מפני שיודעים מעלת הנפש שהיא חלק אלוק ממעל, ויודעים כי הנאות עוה"ז מביאים סכנה לנשמה, כי על ידם יוכל להשטף מהמון גלי התאוות, לכן אותן האנשים פורשין עצמן לגמרי מכל הנאות עוה"ז, מסגפין עצמן ואינם אוכלין רק עשבים וירקות, ופורשין לגמרי מחברת בני אדם ומכל הנאות עוה"ז, למען יוכלו לשמור טהרת נפשם ולעלות בקדושה עד מדרגה העליונה, והם אינם חיים חיי עולם הזה כלל.
אמנם גם דרך זה אינו דרך ישרה שיבור לו האדם, כי הקב"ה ברא את האדם ויפח באפיו נשמת חיים, ושלחו על ארץ לחיות בה חיי עולם, לשבת על האדמה ולפרות ולרבות בה, לאכול מפריה ולשבוע מטובה, לא תוהו בראה לשבת יצרה, ואילו היה חפץ הקב"ה שלא נהיה נהנים מעוה"ז כלל ונהיה פרושים מכל הנאת הגוף, לא היה נותן הנשמה בגוף, אבל היה בורא אותנו כעליונים כולנו רוחניים, ולא היה שולח חלק אלוק ממעל הנפש היקרה האצילה מתחת כסא כבודו אל עולם השפל הזה.
אבל אין הקב"ה חפץ בכך שנפרוש לגמרי מהנאת הגוף ועונג עוה"ז, כי ברוך אלקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים, הם הפילוסופים של אומות העולם החושבים כי אם רצוננו לשמור קדושת נפשנו צריך לפרוש למדבריות ושלא ליהנות מעוה"ו כלל, כדיוגנס וחבריו.
לא כאלה חלק יעקב, אשר בחר בנו א ל ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו, שנחיה כמו שאר יושבי תבל הארץ להנות מעוה"ז עפ"י התורה והמצוה, וכמה מצוות התורה הם בהנאת הגוף וכו', ואכילה ושתיה בשבת ויו"ט, וכמה מצוות תלויים בעבודת הארץ ותבואתה, כגון תרומות ומעשרות לקט שכחה ופאה כלאים וכדומה, וכמה מצוות בחברת בני אדם במשא ובמתן באמונה צדקה וגמ"ח ושאר מצוות בין אדם לחבירו. לכן טעות גדולה ודרך לא נכון הוא לפרוש לגמרי מחברת בני אדם ולסגף עצמו לבלתי להנות מעוה"ז.
,לא הרגיש טעם באכילה
ובודאי שאין הדברים אמורים בצדיקים וקדושים, הרה"ק רבי שלמה מקרלין זי"ע הגיע פעם לשבות במחיצת ידידו בעל התניא זי"ע והנה בביתו היתה מבשלת קבועה, אמנם לשבת זו ביקשה הרבנית לבשל במו ידיה את המרק עבור האורח הקדוש, טענה המבשלת שהיא בעלת החזקה על הכנת המאכלים ומדוע יגרע חלקה בשבת מרוממת זו.
הציעו טענותיהם בפני בעל התניא זי"ע, כששמע את טענת המבשלת, הצדיק אותה, אך לרבנית ייעץ שתתבל את התבשיל ותבזוק בו את המלח, וכיוון שמלח ממתיק את הבשר ובלעדיו אין התבשיל ראוי לאכילה ייחשב שהרבנית הכינה את התבשיל, יצאו שתיהן מרוצות המבשלת בישלה והרבנית מלחה.
עצתו של הרב גונבה לאוזנם של כמה מבאי הבית שאף בלבם בער הרצון להכין את מאכלי הצדיק האורח, באין רואים התגנבו למטבח והוסיפו מלח לקדירה. כמובן שהמרק הפך כולו לנציב מלח.
כשהוגש המרק בפני הצדיקים אכל בעל התניא זי"ע כדרכו, ורבי שלמה קארלינער זי"ע רק טעם ממנו ומיד הסיט הצלחת מלפניו, חשב בעל התניא זי"ע שאין המאכל ערב לחיכו של האורח ואפשר שכחה הרבנית לתת את המלח ותפל הוא, חפן בידו מלח עירב בצלחתו של רבי שלמה זי"ע, וכשלא אכל, התפלא המארח יאמר לי כבודו מה פגם ראיתם במאכלי השבת שלנו, ענה לו רבי שלמה שאין הוא נאכל מרוב מליחותו. התנצל בעל התניא זי"ע שלא הרגיש כלל בטעמו.
ואמר לו בעל התניא זי"ע, בהיותי במחיצת רבינו הגדול המגיד ממעזריטש זי"ע התעכב פעם על מילות התפילה במוסף, ואת מוסף יום השבת הזה נעשה ונקריב לפניך, ותמה הרי את קרבן מוסף השבת הזו כבר איננו יכולים להקריב, עלינו לבקש על קרבן מוסף השבת הבאה, וענה זהו שאנו מדגישים ואומרים נעשה ונקריב לפניך באהבה, את הקרבן גופו כבר אין בידינו להקריב, הלוואי שאת רגשות האהבה המתלוות לקרבן נזכה להקריב לפני ה'.
מני אזי סיים בעל התניא, איבדתי כל טעם באכילה, ולכן לא הרגשתי במליחות. הוא ישב ואכל בחברת בני אדם, אבל קידש את גופו עד שלא הרגיש בטעם האכילה.
הדרך הממוצע
אמנם אלו היו קדושי עליון מלאכי אלוקים, אבל אנשים כמונו, לא ביקשו מאיתנו דבר מעל דביקות בדרך התורה והיראה.
נראה לי כי בצאנז לימדונו רבוה"ק זי"ע ושליט"א כי חסידישער יונגערמן הוא מי שדבק בכל לבו ונפשו בתורה ובדרכה, ולא לזוז כמלוא נימא ממה שמקובל מפי המסורה דור אחר דור. לא צריך לחפש כל מיני חומרות שלא קיבלנום, יש לנו ב"ה את התורה הק' ודברי חז"ל הק' ומנהגי המסורה, בזאת תבחנו. וברור שאין הכוונה ליחידי סגולה מי שרוצה להוסיף גדרי קדושה וטהרה ברום מעלתו,
הגמ' מספרת במסכת ב"ב (ס' ע"ב) כשחרב בית המקדש השני נתרבו פרושים בישראל שלא אכלו בשר ולא שתו יין, נטפל להן רבי יהושע ואמר להם, מפני מה אין אתם אוכלים בשר ואין אתם שותים יין, אמרו לו היאך נאכל בשר שממנו מקריבים על גבי המזבח ועכשיו בטלו, והיאך נשתה יין שהיו מנסכים ממנו על גבי המזבח ועכשיו בטלו, אמר להם אם כן גם לחם אל תאכלו שהרי נתבטלו המנחות, אמרו לו אכן אפשר שנתקיים ללא לחם על ידי אכילת פירות, אמר להם גם פירות אי אפשר שתאכלו שהרי נתבטלו הביכורים שהיו באים מפירות שבעת המינים, אמרו לו אפשר לאכול פירות אחרים, אמר להם וגם מים אי אפשר שתשתו שכבר בטל ניסוך המים, ומאחר שאי אפשר להתקיים ללא מים שתקו הפרושים.
אמר להם רבי יהושע בואו ואומר לכם, שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר, שאין גוזרים גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה.
וצריך להבין, מה היה ההתנגדות של רבי יהושע, הרי הם לא רצו לגזור תקנות על ישראל, רק הם בעצמם התנהגו ביתר פרישות, מה רע בכך, הרי אדרבה צריך לעודדם ולחזקם שהם מוכנים לסגף עצמם על חורבן הבית.
אלא נראה על יסוד המבואר, דרבי יהושע חשש שמהלך זה של הפרושים יגרר לבסוף למהלכים יותר קיצוניים עד למצב שכל דרך העבודה תהיה בפרישות ובהסתייגות משאר קהל ה', ואת זה רצה רבי יהושע למנוע, צריך ללכת בדרך העולם והממוצע, רק צריך להתקדש בזה גופא, ולא להפוך למלאכים.
ואפשר שחשש שברבות הדורות והשנים, יתפתחו מחלוקות בכלל ישראל כתוצאה מהנהגתם, נתאר לעצמינו יושבים סביב שולחן אחד בחתונה קרובים וידידים ושמחים בשמחת חתן וכלה, והנה לפתע אחד מסתודד עם השני הקרוב איליו, תאמר לי הוא שואל אותו האם המשפחה השניה של המחותנים הם מאוכלי בשר ושותי יין, ואם ישמע שכן, אולי תיכף יפרשו לשולחן אחר וח"ו ח"ו ישראל ייעשו כיתות כיתות רח"ל, ואת זה רצה רבי יהושע בן חנניה למנוע, זה לא דרך חיים, זה רק ליחידים.
ואכן רבי יהושע עצמו מספרת הגמ' בחגיגה (כ"ב ב') תניא אמר רבי יהושע בושני מדבריכם בית שמאי, אפשר אשה לשה בעריבה אשה ועריבה טמאין שבעה ובצק טהור וכו'. נטפל לו תלמיד אחד מתלמידי בית שמאי, אמר לו אומר לך טעמן של בית שמאי, אמר לו אמור אמר לו כלי טמא וכו', וזהו טעמן של בית שמאי. מיד הלך רבי יהושע ונשתטח על קברי בית שמאי, אמר נעניתי לכם עצמות בית שמאי, ומה סתומות שלכם כך, מפורשות על אחת כמה וכמה, אמרו כל ימיו הושחרו שיניו מפני תעניותיו.
הרי שרבי יהושע עצמו הושחרו שיניו מפני תעניותיו לרוב קדושתו ורממותו, אבל לרבים היתה ההוראה באופן המובא לעיל.
ואם הולכים בדרך המסורה לנו, לא יתכן פגם בבין אדם לחבירו, כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, אבל אם מחפשים מה שאינו במסורה, הרי שברבות הימים זה יכול לפגום בבין אדם לחבירו.
אבל מה, לפעמים אוהבים משהו חדש, יש עצה לזה, בכל יום יהיו כחדשים בעיניך, דוגמא ליהיו חדשים בעיניכם אבקש לציין, בחנוכה העעל"ט כשנסענו בחזרה מהדלקת הנר אצל כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א דיבר אחד האברכים בהתפעלות מהפשעטי'ל והאיך הבחורים הצעירים עומדים ודפדפותיהם בידיהם ואוזניהם כרויות לבל יאבדו דבר, אמרתי לו, לי יש התפעלות אחרת, הרבי שליט"א אומר כבר עשרים ושבע שנה כל יום בימי החנוכה פלפול על אותו מאמר חז"ל דכבתה, ולפי החשבון כבר אמר על האי גמ' 216 פלפולים, וגם במוצאי מנוחה כאשר הדרוש מתחלף למעשה באיש חסיד היה, מתגלה אותו מחזה, והנה כל המשתתף בפעם הראשונה בחזיון נפלא זה, בטוח במאה אחוז כי זה פעם ראשונה שהרבי מתעכב על הגמ' הזאת, כולם מכירין את המהלך והתנועה, אמר רב הונא פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בחנוכה, וכו' וכו', אמרוהו משמיה דאביי ולא קיבלה משמיה דרבי ירמיה וקיבלה, וכבר מאתיים ושש עשר פעם באותה התחדשות כאילו עתה למד בפעם הראשונה, זהו ציור חי של בכל יום יהיו חדשים בעיניך.
מזה צריך להתפעל ומזה צריך ללמוד.
מי כמונו חסידי צאנז נתחנכנו ומתחנכים שרק התורה הק' היא המאירה את חיינו, הרי בכל העולם יודעים א'צאנזער יונגערמאן הוא פארטאג'ס אופשטייער, אברכים צעירים תלמידי חכמים שקדנים ונבחנים על מקצועות שונים בהלכה.
יש לנו ב"ה דרך ברור ובהיר מרבותינו הק', וזה צריך להשריש בלבות הצעירים, זהו דרך הישר והישן מבית רבותינו הק' דור אחר דור למי שמבקש להסתופף בצילא דמהימנותא.
היה פעם מלך גדול שביקש לבנות ארמון מיוחד במינו אשר יהיו בו כל הדברים הנצרכים למלוכה, הוזמנו כל האדריכלים והארכיטקטים והם הגישו תוכניות ושרטוטים, והמלך לא היה מרוצה, יום אחד הובא לפניו תוכנית שמאוד מצא חן בעיניו, הוא מצא בה את כל הענינים הדקיים והעדינים שכל כך ביקש, שלח לקרוא לאותו האדם, כשבא האדריכל, שאלו המלך תאמר לי היכן למדת כל כך יפה את מלאכת וחכמת האדריכלות, ענה לו האיש, לא אדריכל אנוכי ולא בני של אדריכל, בן מלך אני ונולדתי בתוך ארמון מלוכה, שם נשמתי את האויר של גינוני המלכות וכל הקשור לעניני מלוכה.
.כל אברך המשתייך לחצר הקודש הוא בהגדרה זו שנולד במקום זה ונושם כל השנים את האוירה המיוחדת ובעיקר דעם תוירדיג'ן אטמוספער, הוא בן מלך אמיתי שיודע היטב את גינוני המלכות ויתנהג בהתאם לבן מלך.
אמרו בספרים דזהו המשל הטוב והממחיש ביותר על יחוס האבות שיוצקת בתוכינו את העדינות (איידל'קייט) ששמורה רק לבני מלכים, אנו נולדנו אצל מלך ובני מלך אנו, איננו צריכים לשרטוטי דפים ורשימות האיך להתנהג, רק צריך להיזכר מבית אבא וסבא ולמעלה בקודש, ותיכף נדע במה דברים אמורים.
הרה"ק מרוזין זי"ע אמר פעם שהדבר דומה הדבר למלך שבנה לו ארמון מפואר והזמין ארבעה רבי אומנים לפאר במלאכת ציור וקישוט את הטרקלין הגדול שבארמון, כל אחד עבד על הקיר המיוחד לו ליטשו ומירקו ציירו וקשטו כיד האומנות הטובה עליו. אבל אחד מהם לא צייר ולא קישט מאומה רק ישב והבריק ומירק מירק והבריק עד אשר היה הקיר שלו כראי מלוטש, כשבא המלך לראות את פרי עבודתם של אומניו שיבח והילל את האומנים על יציר כפיהם ומלאכת ידם היפה ונתן משאת כיד המלך, אך מעל כולם נשא את ראש האומן הזה אשר השכיל בחכמתו ותבונתו כי בקיר שלו ישתקפו כל הקירות האחרים.
כפיפות קומה וציות מוחלט לדעת תורה
ומכיון שהדרך בא ממה שחרשו וזרעו רבוה"ק בודאי התנאי לקיום הגדרת הבן מלך תלוי במידת צייתנותו וכפיפות קומתו, וכמו שהיה אצל חסידי קמאי דלא עשו דבר כי אם שאלו באורים ותומים לדעת דבר ה' מה הוא.
הגמ' בסוכה (מ"ד) מספרת שאחד בא לקמיה דר"א בר צדוק, ושאל אותו כרמיא אית לי זיתיא אית לי, ואתו בני קרייתא ועודרין את הכרמים בשביעית, ואוכלין בזיתיא בשכר חפירת הכרמים ואינם מפקירים לעניים, רש"י, (ועי' ר"ח) טוב לעשות כן או לא. אמר ליה לא טוב, לפי שאתה פורע פעולתם מפירות שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה, הוי קא שביק ליה ואזיל, האדם הזה בשמוע תשובתו, תיכף חזר לכרמים שלו להפסיקם ממלאכתם, אמר ר"א בר צדוק, כבר עברו עלי מ' שנה שאני דר בארץ הזאת לא ראיתי בן אדם שמהלך בדרך ישר כאדם זה, הדר ואתי וא"ל מאי מיעבד א"ל אפקר זיתיא לעניים, ותן מכיסך לקשקש הכרמים,
ולכאורה קשה מה היה ההתפעלות של ר"א ב"ר צדוק מאדם זה, התירוץ הוא כנראה ציותו המוחלט של אותו אדם להוראת הרב, הוא לא שאל למה, הוא לא התוכח עמו, הוא קודם להכל רץ תיכף ומיד לעשות רצון ה' ועבדיו הנביאים.
להעריך כדי לקבל ההשפעות
וכשמצייתים ממשיכים את ההשפעה שיש מהרב לתלמיד, וכל ההשפעות יכולות לחול רק באם מעריכים ומכניעים עצמם.
בגמ' בנדרים (פ"א.), מפני מה אבדה הארץ וכו', מפני שלא בירכו בתורה תחילה, ומביא שם הר"ן דברי הרבינו יונה דהיינו שלא היתה חשובה בעיניהם לברך עליה, ומהר"ל ביאר הענין דקושית הגמ' היתה למה לא הגינה התורה על ישראל ונחרבה הארץ, מפני שהתורה לא היתה חשובה בעיניהם הם לא מספיק העריכו את התורה, ולכן לא הגינה עליהם.
כך ביאר מהר"ל גם הגמ' בסוף סנהדרין מפני מה נענש גיחזי, מפני שקראו לרבו בשמו, והיינו שקרא לאלישע בשמו, והנה קשה דהרי מקראות מפורשים דגיחזי נענש כאשר נעמן שר הצבא ביקש להתרפאות מצרעתו ואלישע ציווה לטבול במימי הירדן, ונתרפא, וביקש נעמן לשלם לאלישע ולא אבה לקחת, ואחר כך לקח ממנו גיחזי הכסף, ןלכן קיללו אלישע בצרעת הוא וזרעו.
אלא אומר המהר"ל דשאלת הגמ' היתה למה לא הגינה זכותו של אלישע על גיחזי שלא יכשל, ועל זה אמרה הגמ' מפני שקראו לאלישע בשמו, ואם כן לא החשיב את רבו ולא העריכו כיאות , וכשלא מחשיבים אין זכותו מגינה.