הרב אייזיק רוזנבלום
פגשתי אותו לפני חודשים אחדים, הוא אברך כבן שלושים, וכשהוא נבוך מאוד הוא אמר לי:."אני לא יודע איך להתחיל", הוא סיפר לי, "אני אברך כולל כבר למעלה מעשר שנים, כל ימי גדלתי בין החכמים, זכיתי ללמוד עשרות מסכתות ולהיבחן עליהן בהצלחה מרובה ב"ה, אבל אני לא מצליח להבין אפילו לא 'תוספות' אחד! עוצה לי עצה ועזור לי איך אוכל להתגבר על הקושי הזה…".
זה היה נשמע ממש מופרך… פתחתי גמרא במסכת ביצה שבדיוק נלמדה אז ב'דף היומי', הצבעתי על תוס' אחד, קצר מאוד, וקל מאוד להבנה… "את התוס' הזה אתה לא מבין?", שאלתי אותו. הוא הסתכל, חשב 20 שניות והרים את העיניים: "את זה אני כן מבין… אבל את זה (הוא הצביע על תוס' ארוך) אני לא מעז אפילו להתחיל ללמוד…".
לא אלאה אתכם במו"מ שהתנהל בינינו, עד שלבסוף הצלחתי לשכנע אותו שהוא דווקא כן יודע ללמוד תוס'. הבעיה שהוא לא יודע את זה שהוא יודע… כלומר, מלכתחילה הוא ניגש לתוס' כאילו היה זה טקסט קבלי קדום שנכתב בחידות וברמזים, ואין לו שום סיכוי להבין אותו אם לא תרד לו הארה מיוחדת מהשמים.
החלטתי ללמוד איתו תוס' ארוך, שמנו בצד נייר, כתבנו את השאלה הראשונה, ציינו את ההוכחה שמביא תוס' לדבריו, שתי תשובות, שאלה על אחת מהן, דחיית השאלה ולבסוף עוד שיטה שלישית שמגיעה בשתי השורות האחרונות… קל, פשוט, אין שום בעיה להבין את התוס' הזה.
ניסינו אחר כך תוס' אחר, במסכתא אחרת, וגם אותו צלחנו בלי קושי מיוחד, בחסדי שמים.
המשכתי לעבוד אתו על זה במשך תקופה, עד שהביטחון העצמי נבנה אצלו, הוא מסוגל להבין תוס'. מעכשיו החיים שלו בכולל נהיו הרבה יותר מעניינים…
**
הסיפור עם האברך הזה הוא לא יחיד. נכון שבמקרה הספציפי הזה הוא התקשה להבין תוס', דבר שלא קורה לרוב האברכים שתורתם אומנותם. אבל העיקרון הזה נכון לכולנו.
לא מזמן למדנו ב'דף היומי' (במסכת ראש השנה) את הסוגיא של עיבור השנה, כשנופלת תקופת ניסן אחרי ט"ז ניסן וכו'. אני מכיר וכמה וכמה אברכים חשובים וברי אוריין, שכשהגיעו לשם הם פשוט קראו את המונחים והמושגים הללו כאילו היו מעין שמות של מלאכים שאותם יש לקרוא בלי להבין, ואסור אפילו להגות אותם בפה.
מה זה תקופה??? הם לא יודעים, הם אפילו לא רוצים לדעת, כי זה משהו שקשור לגרמי השמים וזה נורא נורא מסובך. כדי להבין מה זה תקופה צריך להרחיק נדוד עד בני ברק, לתאם תור עם הרב מרדכי גנוט, לשבת חצי שעה ולהנהן בראש בלי להבין כלום, ולחזור הביתה מתוסכלים.
האברכים הללו הם עמלי תורה אמתיים, אברכים שיושבים והוגים בתורה במשך 14 ו-16 שעות ביממה, אין להם שום דבר בעולמם חוץ מלימוד הגמרא ובכל זאת, יש חלקים בש"ס שמבחינתם הם מחוץ לתחום, זה 'הלכתא למשיחא'.
האמת היא שמדובר בעניין מאוד פשוט, לא צריך מומחים ולא צריך שום דבר. היום הכי ארוך בשנה מכריז על תחילתה של תקופת תמוז, היום הכי קצר מתחיל את תקופת טבת, ובתווך יש שני ימים שבהם היום והלילה שווים בדיוק, זה שבקיץ שבאביב מתחיל את תקופת ניסן וזה שבסתיו מתחיל את תקופת תשרי…
זה כזה מסובך??? לא. אלא מה, כשמתחילים להראות ציורים של שמש וירח, היחס שלהם מול כדור הארץ, הזווית בה נעה החמה והאופן שבו נשקפת אליה הלבנה, המוח מתחיל להתבלבל ולעשות סלט של מושגים ומנחים, עד שאנחנו בטוחים שאין לנו סיכוי להבין את הדברים לעולם.
**
לכל אחד מאתנו יש מעין 'תקרת זכוכית' בלתי נראית שנמצאת מעל ראשו, ושהוא בטוח שהוא לא יכול להתרומם מעבר לה. לכל אחד התקרה נמצאת בגובה אחר, אחד בטוח שהיא נמצאת ממש מעל הראש, וברגע שהוא רק ירים את הראש הוא יקבל חבטה הגונה. יש כאלו שחושבים שהתקרה מרחפת שני מטרים מעל ראשם, ואחרים חושבים שהיא במרחק של חצי קילומטר…
אבל האמת היא שהתקרה הזאת לא קיימת, ואת זה חשוב שנפנים ונדע. כל אחד ואחד יכול להעפיל לגבהים עצומים, גם בגשמיות ובעיקר ברוחניות.
צריכים לדעת, להאמין ולהפנים: וידעת היום והשבות אל לבבך", שאין שום גדר או גבול שמונעת מהאדם להתפתח. כל אחד יכול להשיג הרבה הרבה יותר ממה שנדמה לו.
יתירה מזאת, כשמדובר ברוחניות, יש סייעתא דשמיא מיוחדת. יש גמרא בסנהדרין צט שאומרת שאדם שעמל ומתייגע בתורה, התורה עומלת עבורו, ורש"י מסביר שהיא מתחננת לפני קונה שיגלה לאותו אדם טעמי תורה וסדריה!!! לא מדובר במשהו ששייך ליחידי סגולה, מי שעמל ומתייגע זוכה לסייעתא דשמיא מיוחדת בלימודו, וככל שהיגיעה גדולה וממושכת יותר, כך גם הסייעתא דשמיא גדולה יותר.
**
למה אנחנו מדברים על זה הפעם???
כי המאמר הזה פונה להורים ולמלמדים, והדבר חשוב עד מאוד שנהיה מודעים לכך.
הורים יקרים, מחנכים חשובים: חוסו על נפשות ילדיכם, ואל תגרמו להם לדמיין שיש להם תקרת זכוכית במרחק של שני סנטימטר מהראש שלהם.
לעולם אל תגידו לילד: אתה לא תבין! זה לא בשבילך! זה יותר מדי מסובך עבורך! אתה לא תצליח ללמוד כל כך הרבה!
כן צריך לכוון את הילדים, לווסת את המאמצים שלהם, לגרום להם לצעוד בצעדים בטוחים ובקצב שהם יכולים לעמוד בו, אבל אסור להפחיד אותם ולגרום להם לאבד את האמונה בעצמם וביכולות שלהם.
אדרבה, הורים צריכים לפתח בלב ילדיהם שאיפות ואמונה שהם מסוגלים להשיג את מבוקשם. הורים צריכים ללמד את הילדים לנסות, להתקדם, להעפיל, לחתור מעלה מעלה, ובעזרת ה' לראותם עולים ומטפסים בבטחה במעלה המשעול העולה בית א-ל.