"והגדת לבנך ביום ההוא" (י"ג, ח')
באחד ה'חדרים' היה ילד קשה, שהאבא דרש מהצוות בחיידר להרביץ לו כדי להעמיד אותו במקום. המנהל לא הסכים לרעיון של האב, אך האב הגיע לצוות ודרש את הדרך הזו שוב ושוב. המנהל הציע לו: "הבה נרד לבני ברק ונשאל את הרב שטיינמן".
הם נכנסו. האב הציג את מצבו של הילד, שהוא מאד קשה וחוצפן, וחשוב לתת לו סטירה מתי שצריך.
רב אהרן-לייב הביט עליו בתמיהה: "מדוע לא די לך בצעקה וגערה?!"
האב החל לצחוק…
"מדוע אתה צוחק?", התעניין גדול הדור.
"הרב חושב שלא ניסינו לצעוק עליו?!"
"אה, ניסית וזה לא הועיל… אז אם כן, אתה חושב שכאשר תרביץ לו זה כן יועיל, כי את הנשק הזה לא ניסית…
"ומה יקרה כאשר תנסה את העצה הזו, תרביץ ותרביץ, וגם זה לא יועיל, מה אז תעשה? האם תוציא חרב ותהרוג אותו? היום מחנכים באהבה!" – סיים רב אהרן-לייב, והחכים מעט את האב המתוסכל.
הכל הפוך! כיצד מקבלים סמכות
שני הורים אובדי עצות, כאובים ומתוסכלים, הביעו את דעתם האישית, כיצד לדעתם אפשר להשיג את הסמכות מול הילדים בבית ומול התלמידים בכיתה, וכשסיימו שאלו: "מה דעת הרב על כל מה שאמרנו?".
הם קיבלו תשובה: "כל מה שאנשים חושבים – כיצד להשיג הערכה וכבוד, האמת שה-כ-ל הפוך! מנסים בדרכים שאמרתם לתבוע את הכבוד, וזה פועל להיפך!
"כאשר ילדים רואים שאבא מתכעס מכל דבר ורוצה מאד שיכבדו אותו – הילדים לא יקבלו ממנו שום דבר, וגם כמובן לא יכבדו אותו באמת, ואם קורה שאבא מתנהג בגסות, לא מכבדים אותו!
"בנו של החפץ חיים סיפר, כי לאביו לא היה בכלל מקום מיוחד בבית, אלא ישב בסעודות עם כולם לא בראש השולחן. וכי הוא הפסיד מכך? להיפך, כיון שישב כמו כולם, היה להם דרך ארץ ממנו. הם ראו שהוא לא דורש את העצמיות, ואז כבדו אותו!".
'הבושה קשה מאד'
הכניסו אברך מחו"ל המעונין לבקש ברכה דחופה. הוא אובד עצות. (א.ה. טשטשנו את הפרטים).
האברך שאל על בנו (שהגיע יחד איתו, ילד בערך בגיל 11): "ביום ראשון שעבר היה מבחן בחיידר, והוא פחד וברח, ולא הלך לחיידר כמה ימים. מפחד וקשה לו. הרב בא לבקר אותו, אך גם לא רצה לראות את הרבי, כנראה שמשהו קשה לו…".
מרן בחכמתו שמע בין השיטין משהו, והחל לשאול כדלהלן: "האם הוא עשה דבר שביישו אותו בגלל זה? כי אם הוא קיבל בושה – אין דבר העומד בפני הבושה. בן אדם יכול לעשות כל מיני דברים [גרועים] העיקר לא להתבייש. זה בטבע, כל בן אדם, אם יש בושה אז הוא בורח ממנה!".
השואל: "הוא מפחד מהמבחנים".
מרן: "אולי הוא לא ענה, אז הוא התבייש"…
השואל: "אנחנו רוצים לעזור לו, קיבלנו 'רב פרטי' ולא רצה להמשיך אתו".
מרן: "שום דבר לא יועיל! אם יש בושה לא יועיל שום דבר! הוא יכול להתעקש לא ללכת לבית הספר!".
השואל האמריקאי שואל את בנו בפני מרן: "היו לך בושות?". הילד מתבייש ולא עונה.
מרן: "אם היתה לילד בושה, אז הוא כבר לא ילך אפילו אם תהרוג אותו. הוא לא ילך!"…
השואל: "הנה הילד פה!". השואל האמריקאי שואל שוב את בנו: "היו לך בושות?"
הבן: "לפעמים".
מרן: "המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא, אם לבן אדם כואב דבר, אז הוא יוצא מהכל!".
השואל: "אנחנו חושבים ללכת לפסיכולוג…"
מרן: "פסיכולוג לא יועיל. הוא יקבל כסף, ושום דבר לא יצא מזה…".
מרן באידיש ואחד הנוכחים מתרגם: "ראש הישיבה אומר, שאתה צריך לדבר עם הרבי ולהסביר לרבי שהילד יש לו בעיה, שהוא קיבל בושה וביזו אותו, ושצריך לראות לכבד אותו, הרבי צריך לכבד אותו, והוא צריך לדבר עם הילדים שיכבדו אותו, שיתנו לו הרבה אהבה אז יהיה יותר טוב".
השואל שוב: "ואם הילד לא ירצה עדיין ללכת לחיידר מה צריך לעשות?"
מרן: "צריך לעשות שהילד יקבל דבר שיהיה לו ההיפך מבושה. צריך לעשות שיהיה לראש ולא לזנב!"
מרן מברך את הילד: "שתהיה ירא שמים ותלמיד חכם, ויהיה לך כבוד ולא בושה!".
מרן מסיים: "ילד שקיבל בושה שנים – שנים הוא פצוע. זה עושה פצע בנשמה. אם החברים שלו יעשו דבר הפוך, זה יהיה הרפואה!".
מרן: "אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים. שביישו אותו. הגמרא בדף נ"ו גיטין: בא וראה כמה קשה בושה. אדם הראשון וחוה … אז הוא התחבא, הם היו ערומים, עכשיו אחרי שאכלו מעץ הדעת ידעו שהם ערומים, הבושה!".
אתה תשב ליד השולחן והם ישחקו
הילדים הציקו לו לאברך פלוני… מה קרה?
הם לא ישבו כחיילים ב'שולחן שבת', הוא הרגיש מצוקה, והרגיש כי הם מציקים לו, (כאילו הזאטוטים מבקשים את רעתו). בדרך כלל התגבר על עצמו שלא לכעוס עליהם. בשלב מסויים החליט לגשת לשאול את הרב שטיינמן:
"כיצד יש לנהוג בסעודות שבת בבית עם ילדים קטנים, שאין להם סבלנות לשבת ליד השולחן, האם כדאי לקצר את משך זמן הסעודה, כדי שהם יצליחו לשבת ליד השולחן בזמן המועט, או שהסעודות תמשכנה כרגיל, והילדים יתעסקו במשחקיהם?"
"למה לקצר?! ישחקו? שישחקו!…" – השיב לו הרב.
למימר – כי השאלה אינה מתחילה…
להושיב ילדים ליד שולחן שבת
"היה לי טוב, שהיה את מי לשאול ולשאול על הכל" – אמר האומר. וזו היתה שאלתו את הרב שטינמן:
"האם ראוי להכריח את הילדים בגילי 7-8 לשבת בליל ש"ק ליד השולחן זמן ממושך, וכן האם להכריחם לשיר זמירות שבת?"
רב אהרן-ליב: "על פי רוב, מה שבא בכפייה – מתנקם אחר כך. אכן, מה שכתוב בתורה – חילול שבת, וכן דברים המפורשים בהלכה כמו מוקצה וכדו', צריך לפעמים להכריח ולהעניש על כך, אבל לגבי מה שאתה שואל וכיוצא בזה, רוב אלו שהתקלקלו, נגרם הקלקול בגלל כפיה!". וסיים לענין למעשה: "אם האבא ישיר זמירות, מסתמא גם הם ישירו, אם לא בפעם הראשונה אז בשניה או בשלישית, אבל אם רק יראו שהוא אומר להם לשיר – לא יצא מזה כלום!" (ע"פ קונטרס 'כשחר אורך').
מה לעשות למען הילדים – שלא יצאו בעת התפילה?
"תמיד בשבת אני עצבני על הילדים, כי אני עובד קשה במשך ימות השבוע, ובשבת הולך עם הילדים לבית כנסת, וכאשר רק מתחילים לקרוא בתורה הם יוצאים החוצה. גם באמצע התפילה מפעם לפעם הם יוצאים מהתפילה ולא שומעים לי, ואז אני חוזר הביתה בלי מצב רוח, ומעניש את האחד של ייסע באופניים עד יום שני, ואת השני בעונש אחר, וזה עושה לנו מצב רוח 'זיפט'. מה אני יכול לעשות בענין הזה?" – שאל אב יקר, שרב אהרן ליב הכירו היטב.
הביט עליו: "ומה אתה עושה?"
"אני כל העת בפנים עם הסידור והחומש".
"זה מספיק!".
בנוסח נוסף: "העיקר שאתה תשב במקום, והילדים יראו שאתה רציני, וגם הם יהיו לאט לאט רציניים".
הדוגמא האישית של האב, היא הדרך העיקרית לחנך לשמחה בתפילה ולאושר במצוות ובמעשים טובים.
מה יודעים הילדים שאתכם בבית?
"כיצד לנהוג בזמנים בהם עולות על הפרק פרשיות ציבוריות, ענייני הכלל הקשורים בפוליטיקה הציבורית, וקהל החרדים לדבר ה' עסוק בהם. נשאלת השאלה: כיצד על ההורים לנהוג בבית פנימה – כלפי הילדים: האם רשאים ההורים להביע דעה וענין בנושאים הציבוריים הסוערים, או שעדיף 'לטאטא' את הנושא, ולא לעסוק בהם כלל בין כותלי הבית, כדי שהילדים יישארו מחוץ לתמונה?" – שאלה שנשאלה.
רב אהרן-ליב ביטל את עיקרון השאלה במחי יד: "אתה חושב שהילדים לא יודעים? הם יודעים יותר טוב מההורים!".
השואל עזב את המקום בחיוך של הפתעה.
הרב שטיינמן מבטיח לאמו של ילד עקשן
"אחד הבחורים שטיפלתי בו היה עקשן גדול", סיפר יהודי המסייע לנערים, "בעקבות עקשנותו, אמו היתה גוערת בו מאד ובתמידות. דיברתי עם האמא כמה פעמים, שכדאי שתנסה ללכת עם הבן בצורה יותר עדינה וכך יהיה יותר קל לטפל בו, אך היא היתה איתנה בדרכה שזו חובת החינוך שלה, והילד הוא עקשן מובהק עוד מגיל קטן, וזו הדרך להתנהג איתו.
כיון שמבחינתי, היה קשה לי מאד לטפל בו מחמת המצב הזה, אמרתי לה כי אינני מוכן להמשיך לסייע לבנה, אלא אם כן תשאל 'אדם גדול' כיצד לנהוג עם הבן. היא הבינה והסכימה ובקשה לדבר עם הרב שטיינמן.
שאלתי רשות מרב אהרן-ליב להכניס לחדרו את האשה ובעלה, הוא הכיר אותם ואת הפרשיה ונתן את הסכמתו שיכנסו.
מרן שמע מהאבא וממני את הבעיות ואת הרקע, הקשיב בסבלנות, ואז שאל אותה:
"למה את גוערת בבנך כל כך הרבה?"
-"כיון שזה תפקידי לחנך את הבן, והוא עקשן, אני מרגישה שאם לא אעשה כך יהיה לי גיהנום!"…
כששמע זאת, נעמד על רגליו, ואמר לה בתקיפות גדולה: "אני מבטיח לך, שאם תמשיכי כך יהיה לך גיהנום, ואם תפסיקי לגעור בו יהיה לך גן עדן!"…
הערך לאימהות שבבית – בדורנו
הערכה שלו לאמא יהודיה – שומרת תורה ויראה, ולנשות אברכים היתה עצומה, עד שהקרובים נדהמו מפעם לפעם, לקבל הצצה לטפחיים המכוסים בפנימיותו של מנהיג דור 'עקבתא דמשיחא':
תכננו כנס ענק לכל המורות של החינוך עצמאי מארץ ישראל, בהשתתפות מרן הרב אלישיב, מרן הרב וואזנר ועוד. מטרת הכינוס: לעורר ולחזק את הטעון תיקון.
ביקשו ממרן הגראי"ל שישתתף, ואף ישא דברי התעוררות ותוכחה. הוא השיב בחיוב לבקשת השתתפותו, אבל בשלילה לבקשת הנוספת.
לא הבינו מדוע, מה טמון מאחורי המניעה שלו. "אולי משהו בארגון הכנס לא מוצא חן בעיניו" – ניסו לשאול, אבל הוא שתק ולא הסביר את עצמו.
נכנסו אליו מארגני הכנס בשנית, והתחננו שיאות לשאת דברים, ואז פתח את הפה בכיוון בלתי צפוי, על הכל הם חשבו רק לא על הכיוון הזה.
כשעננה של כאב משוכה על פניו: "בנאומי מוטל עלי לעורר על דברים שבהם המורות 'לא בסדר', כי לגבי הדברים שהן פועלות ומתנהגות כראוי – אין צרוך לדבר, ויש ב"ה כל כך הרבה דברים שהן מושלמות בהם, מה שנותר להצביע הוא על העוולות או חצאי עוולות וטעויות שלהן… המשימה הזו קשה עלי, במיוחד בימים אלו שאינני בקו הבריאות, כי צריך לב מיוחד כדי לדבר תוכחה, למורות שהולכות לעבודה במסירות נפש להביא פרנסה לבית, ואח"כ נמצאות עם הילדים במסירות, וכל עול הבית עליהן! רובן ככולן ב"ה, עומדות לעזרה לאברכים הלומדים תורה (ומה רב שכרן ומעלתן!) אין לי כעת את הכוחות לדבר בתחום הזה בפניהן!".
בדרך אגב קיבלו מושגים, לכמה אנרגיה זקוק 'גדול הדור' כדי להוכיח את הרבים.
(מתוך הספר 'חכימא דיהודאי')