וויתור, וויתור, וויתור. עושה רושם שהענין הזה מתחיל לחדור היטב אל אושיות-המוח של כולנו. קביעתם של גדולי הדור, ובראשם מרן הגראי"ל שטינמן זצ"ל, ש'לא ראינו מעולם אדם שיפסיד מוויתור', התקבלה בשנים האחרונות בקרב יהודים רבים, שאחת ולתמיד החלו להבין את נכונותו של הכלל הכל-כך נכון הזה, ופשוט מוותרים אחד לשני, ורואים נפלאות. כאשר אומרים 'נפלאות', לא מתכוונים בדווקא לאירועים מופלאים וניסיים המתרחשים בעקבות הוויתור. כי זאת יש לדעת, שלא תמיד ההצלחה מגיעה מיד, ונראית במוחש, לאחר הוויתור.
השי"ת אינו יכול להסכים שיהיה כך, כי אז היה ניטל מעמנו כוח הבחירה, וכל אחד היה מוותר, כדי… להצליח. אבל ברור שזה כך, וההצלחה תאיר לנו פנים במוקדם או במאוחר, בין אם נבחין בה, ובין אם לא. כל זה לא מוריד כהוא-זה של כלל מִ בְּ הִ ירּותֹו – ברזלה שיצא מפיהם של גדולי ישראל.
ה'נפלאות' עליהן דיברנו באות לידי ביטוי בנפלאות-החיים, דהיינו שאדם המרגיל את עצמו לוותר לזולת, חי בעולם של נסיכים ואצילים. הוא לא מקנא באף אחד, לא מריבות מְּ פַתֵּ חַ מיותרות, לא עומד על שלו, ולא כועס ומתרגז. מי שיתבונן בכדאיותה של דרך- יבין על אתר את כל מאמרי חז"ל הקוראים לאדם לוותר משלו, ויידע שאין חיים יותר יפים מֵּאֵּלה. אין, ולא יהיו.
אבל לפעמים השי"ת ממחיש לנו מיד עד כמה הוא אוהב את הוויתור, ואיזה שכר טוב הוא משלם למוותרים. הסיפור דלהלן הושמע על ידי מרן הגר"י זילברשטיין בעת רעווא-דרעווין בשיחתו הקבועה בבית הכנסת המרכזי. הסיפור נסוב על אחד האברכים המופלגים בכולל 'בית דוד' בחולון, שלדעת המרא דאתרא מגיע לו התואר 'הגאון', וכך הוא אכן נקרא בכולל. נכדתו של גאון זה נישאה לאחרונה, והחתונה היתה אמורה להתקיים באחד מאולמות-השמחה.
והנה, ימים מספר לפני החתונה, מתקשר בעל האולם אל המשפחה ומתנצל באלף התנצלויות ואומר שאינו מבין איך קָ רְּ תָ ה לו התקלה הזו, אבל ביום שבו אמורה החתונה שלהם להיערך באולם, סוכם כבר עם משפחה אחרת…
כיון שההודעה הגיעה, כאמור, ימים אחדים לפני החתונה, ואפילו כל ההזמנות כבר נשלחו ליעדן, נכנסה כל המשפחה להלם, ולא ידעו מה לעשות.
דווקא הכלה היתה זו שלא נתקפה בהיסטריה, הרגיעה את כולם ואמרה 'הרי הכל מהשם יתברך'! בעל האולם, שהרגיש מאוד לא בנוח, הציע לבני המשפחה אולם קטן יותר, העומד אף הוא בבעלותו, 'ושם תוכלו להסתדר איכשהו ולעשות את החתונה'.
חלק מבני המשפחה לא ידעו מה להחליט, אבל שוב היתה זו הכלה שהכריעה ואמרה ש'אין כל בעיה, ונעשה את החתונה באולם הקטן'. הכלה הציעה גם שלא לעשות עסק בענין ההזמנות שכבר נשלחו עם כתובתו של האולם הראשון, 'ונדאג כבר להעביר
מאחד לשני את ההודעה על הכתובת החדשה', אמרה. עכשיו צריכים לשמוע מה קרה בסופו של דבר.
בעל האולם, שראה את כוח- הוויתור ואישיותה של הכלה, ומוכנותה לקבל בנפש רגועה את העוולה שנעשתה לה (בשוגג כמובן), ואת כל אשר נגזר עליה, הודיע שהוא תורם להם את כל הוצאות החתונה, כולל האולם עצמו, הסעודה, על כל מה שכרוך בכך. 'אתם לא תשלמו לי מאומה, רק תבואו לאולם ותשמחו', אמר…
אבי המשפחה אמר שהסיעתא דשמיא העצומה התבטאה בכך שלפני החתונה לא ידע מהיכן ישיג את הכסף לכיסוי ההוצאות, ועתה נחסכו כל כאבי-הראש.
והכל, בזכות הוויתור.
('קול ברמה', ביטאונה של רמת אלחנן, בעריכת הרב משה מיכאל צורן)