הרב ישראל מרמורשטיין
ר' יצחק יושב בשיעור ערב, מאזין לדברי המגיד שיעור ב'דף היומי' מסכת מגילה זה ז', ולומד עניין חדש: מי שאוכל סעודת פורים בליל פורים, לא יצא ידי חובתו. את סעודת המצווה חייבים לאכול ביום הפורים דווקא, כי במגילה כתוב "ימי משתה ושמחה", לומר לנו שהמשתה והשמחה צריכים להיות דווקא ביום…
הוא שומע את ההלכה, וחושש לשכוח אותה. לכן נוקט ר' יצחק בפעולה מאוד מעניינת: הוא נכנס אל תוך המוח שלו, ומוצא את עצמו בתוך טרקלין רחב ידיים, שטיחים ארגמניים מרבדים את הרצפה הבוהקת, נברשת זהב מפוארת משתלשלת מתקרת הטרקלין ומפיצה אור יקרות על כל חלקי הטרקלין, בפינת האולם ניצב ארון עשוי עץ מהגוני, צבעו כצבע הדובדבן, ועל מדפיו הרחבים שוכנים להם קלסרים בעלי כריכה מוזהבת.
בידו מחזיק ר' יצחק דף ועליו כתוב באותיות גדולות ובולטות: "אמר רבא, אכל סעודת פורים בלילה, לא יצא ידי חובתו, מאי טעמא, ימי משתה ושמחה כתיב". הוא שולף מהארון קלסר מוזהב שעליו כתובה בגדול המילה 'פורים', מכניס את הדף לתוך אחת הניילוניות של הקלסר, סוגר אותו בזהירות ומכניס אותו בחזרה אל הארון…
הסיבוב הזה בטרקלין הענק לוקח לו פחות משלוש שניות, מיד לאחריהן כבר יושב ר' יצחק בחזרה במקומו, בשיעור דף היומי, יחד עם עוד 30 אנשים ששמעו בדיוק כמוהו את דברי רבא, אבל בשונה מהם, ר' יצחק יזכור את זה לאורך זמן, כי הדברים חרוטים וחקוקים על גבי הדף שנכנס לקלסר 'פורים' בתוך המוח שלו…
לא (רק) דמיון
הסיפור הזה אינו דמיוני. יש אנשים שזאת הצורה שבה הם זוכרים דברים. הם מדמיינים ומייצרים מציאות דמיונית שבה הם מתייקים את החומר החדש שהם למדו בתוך תיקיות או קלסרים, כל אחד וסגנון הדמיון המועדף עליו.
מי ששומע על זה פעם ראשונה מגחך בינו ובין עצמו… הוא לא מבין מה זה הדמיונות הללו ואיך הם מסייעים או מועילים במשהו. אבל האמת היא שהשיטה הזאת עובדת מצוין אצל אנשים רבים, וכדאי לכל אחד להתנסות בה, אולי היא תעבוד גם אצלו…
שורש השאלה נעוץ בהגדרה: מה הוא גאון???
מה זה בעצם 'גאון'??? יש כאלו שחושבים ש'גאון' זה עניין של גיל, כל יהודי שומר מצוות מגיל ארבעים ומעלה הוא כבר הרב הגאון… יש כאלו הסבורים שזה תלוי בצבע הזקן וככל שהזקן מלבין יותר כך הגאונות הולכת ומתעצמת… אחרים חושבים שזה משהו שמקבלים בתורשה מהאבא והסבא, ומי שאביו היה ראש ישיבה חזקה עליו שהוא גאון… אולי סוג החליפה הוא הקובע?
כמובן שגאונות תלויה במשהו אחר לגמרי, וכאן אני רוצה לחלק אותה לשני חלקים: יש גאונים מלידה. אנשים שהתברכו בכישרונות מיוחדים, הם לא שוכחים שום דבר, ואנשים כאלו, אם ישקיעו את מרצם בלימוד התורה יצמחו גאונים גדולים.
אבל מה עם כל השאר? רוב האנשים הרי אינם מוכשרים עד כדי כך, לרובנו אין זיכרון פנומנלי, אנחנו צריכים להתאמץ כדי לזכור.
ובכל זאת אנחנו רואים אנשים שצריכים להתאמץ ולבסוף זוכרים כמויות עצומות של חומר, ולעומתם כאלו שמתאמצים לזכור ובאמת לא זוכרים שום דבר… וכאן המקום לשאול: איך באמת זה קורה? מה ההבדל בין אדם כזה לאדם אחר, למה אנחנו רואים שני אנשים בעלי כישורים דומים שהאחד זוכר את כל הש"ס ועוד הרבה ראשונים ושו"תים וספרי הלכה וכדו', וחברו בקושי זוכר מה הוא למד אתמול בשיעור 'דף היומי'…
כמובן שזה תלוי מאוד בעמל וביגיעה, בהשקעה ובמאמץ. אדם ששם כל מגמתו בלימוד בוודאי יצליח, אדם שחי עם הרגשה שכל החיים שלו תלויים בלימוד יזכרו הרבה יותר ויצליח הרבה יותר.
אבל יש גם טכניקות שונות שיכולות לעזור מאוד לשיפור ועידוד הזיכרון, ובהם אנו רוצים לעסוק, תוך היצמדות למקורות בדברי חז"ל ובדברי רבותינו הראשונים והאחרונים שהרבו לעסוק בנושא זה, בתפזורת, זעיר שם זעיר שם, ואם נקבצם יחד נגיע בס"ד למשנה סדורה כיצד אפשר וצריך לעודד את הזיכרון.
זה המקום להדגיש את המובן מאליו, שהזיכרון בדברי תורה אינו רק 'תוספת' מעניינת, אלא גם צורך חיוני וקיום מצוות 'ידיעת התורה'.
רבינו הגר"א מגדיר בחיבורו על 'משלי' מה היא הצלחה בלימוד התורה? מי שזוכר את מה שלמד. חז"ל הקדושים אמרו לנו שאם ישאלך אדם אל תגמגם אלא אמור לו מיד, כמובן שזה עניין של זיכרון, ומעניין לציין שהרמב"ם הכניס את העניים הזה של 'מחודדים בפיך', גם בתוך ההגדרה של מצוות ידיעת התורה, בספר המצוות שכתב.
**
יתירה מזאת, ההיסטוריה של עם ישראל רצופה בגדולי עולם, ענקי הדורות, שהזיכרון שלהם היה חלש. נכון שהיו לנו גדולים שהיו בעלי כישרונות עצומים ונפלאים, אבל חלק מאוד גדול מגדולי ישראל לא היו בעלי כישרונות יוצאי דופן, חלקם היו אפילו ידועים כבעלי כישרונות חלשים.
ההסבר לתופעה הזאת נמצא בגמרא בסנהדרין צט, שאומרת שכשאדם מתאמץ מאוד בלימוד ואינו פוסק מדברי תורה, הוא מייצר מצב שבו התורה הקדושה בכבודה ובעצמה מתחננת לפני הקב"ה שיפתח בפניו שערי חכמה ויגלה לו טעמי תורה וסדריה.
אבל יש גם דרכים טבעיות להתגבר על הקושי, ואין אדם יכול לפטור את עצמו בציפייה שביום מן הימים יזכה שהקב"ה יגלה לו טעמי תורה. אנחנו צריכים לעמול ולהתייגע בעצמנו, לעשות כל דבר אפשרי כדי לשפר את הזיכרון, ולהיות גאונים בסייעתא דשמיא.
בעז"ה נביא בשבועות הקרובים כמה עצות ורעיונות בעניין לרכישת טכניקות יעילות לשיפור ושדרוג הזיכרון של המוח האנושי, בזכירת דברי התורה.
אבל לפני שנתחיל, כדאי שנדע שיש תנאי אחד בסיסי והכרחי, שהוא מגיע לפני כל הטכניקות והשיטות השונות: הרצון לזכור, או ליתר דיוק הלימוד על מנת לזכור!!!
הגאון מטשעבין היה אומר שכשיהודי לומד דף גמרא הוא צריך לחשוב 'מה אני רוצה לזכור מכאן'. כלומר, עוד לפני שפתחת את הגמרא, אתה צריך לדעת בידיעה גמורה שאתה רוצה לזכור לפחות חלק ממה שתלמד היום. זה לא רק לימוד כי יש מצווה ללמוד, זה לא רק כי אתה חייב להתמיד ב'דף היומי', כדי שלא להישאר מאחור, זה לא רק כדי להראות דוגמה אישית לילדים… זה לימוד כדי לדעת!!! כדי לזכור.
זה הבסיס לזיכרון. בלי להחליט שאנחנו רוצים לזכור, לא נזכור שום דבר.
אסיים באמרה מאוד חכמה ששמעתי מפיו של הגאון רבי משה זילברברג שליט"א, מלפנים ראש ישיבה במאנסי וכיום מחשובי תלמידי החכמים באשדוד (אבי הגרצ"מ שליט"א), שכשהלימוד מתבצע מתוך מטרה לזכור, הלימוד עצמו משתבח עשרת מונים לעומת לימוד שאינו במטרה לזכור, וכל מי שניסה לאמץ את הרעיון הזה, יודע בעצמו עד כמה הוא מדויק.
עצות לזכרון
הבו עוד סחורה מסוג זה
ייש"כ