בספר "בנתיבות המגיד" מופיע הסיפור הבא, מפי הרב מרדכי שוואב, משגיח בישיבת בית שרגא במונסי, ניו יורק, המראה עד כמה מאמצי ההורים בהקנית חינו טהור מבלי לחסוך בטרחה ובזמן, מותירים על בניהם רושם בל ימחה, המלווה אותם גם כעבור שנים ארוכות.
ר' זבולון היה יהודי אמיד יוצא גרמניה, אשר התגורר בלוצרן שבשוויץ, והיה מוכר היטב לרב שוואב.
עיסוקו של ר' זבולון היה בתחום החייטות, כאשר הגיע בנו דניאל לגיל שבע-עשרה הצטרף אף הוא לעסק המשפחתי. דניאל היה בחור מוכשר ובעל יוזמה, ותוך זמן קצר התקדם בעבודתו וקיבל תפיקד אחראי ביותר.
במרוצת השנים החל דניאל לערוך מסעות עסקיים עבור אביו. היו אלו בדרך כלל נסיעות בנות יום אחד ולרוב הצליח דניאל לשוב הביתה עוד באותו ערב. באחד הימים ביקש ממנו אביו לנסוע ללוקרנו, עיר קטנה בחלקה האיטלקי של שויצריה, כדי לחתום עסקה חשובה. הנסיעה עצמה אמורה היתה להמשך למעלה מחמש שעות, והתכנית היתה שדניאל ישהה בלוקרנו במשך שבוע ימים.
למחרת צאתו של דניאל לדרכו הזדמן אביו להכנס בשעת בוקר לחדרו של הבן, והנה הבחין בטליתו שנותרה על המדף. (על פי מנהג יוצאי גרמניה מתעטפים בטלית גם הבחורים הרוקים, יש אשר נוהגים כך אפילו מתחת לגיל בר מצוה, בתפילתם מידי בוקר. עיין אור חיים סימן ח', סעיף ב'. משנה ברורה ס"ק ד').
ר' זבולון שם לב כי בנו נטל עמו את התפילין אך השאיר את הטלית. האם עשה זאת דניאל במכוון או לא? – זאת לא ידע האב. מצד אחד, יתכן שדניאל היה כל כך עסוק באריזת המזוודה ובארגון הסחורה עד כי לא שם לב לטלית, אך מאידך גיסא הרי זכר לקחת את התפילין, כך שאולי בכל זאת שאיר בכוונה את הטלית בבית מפני שיחס משמעות מועטה למנהג זה המקובל רק בין יוצאי גרמניה ועדות המזרח, בעוד כלל ישראל אינם נוהגים כך.
ר' זבולון דאג לכך שמישהו אחר יטפל בענייני העסק ומיהר לעלות לרכבת כשהוא עושה את אותו המסע בן חמש השעות שעשה בנו דניאל יום קודם לכן. הוא הגיע למלון בו התאכסן הבן, והקיש בדלת חדרו.
דניאל נבהל לראות את אביו ושאלו בחלחלה:
אבא, הכל בסדר בבית?"
"כן, בני, הכל כשורה", השיב האב. "באתי לכאן כי מסתבר ששכחת משהו. התוכל לזכור מה שכחת בבית?" שאל.
"לא, אינני זוכר", גמגם הבן. הוא לא יכול היה לתאר לעצמו על שום מה יצא אביו למסע ארוך ומתיש זה, "האם שכחתי משהו מבין המסמכים החשובים, או אולי דוגמאות של בדים?". ניסה את כוחו.
"לא, לגמרי לא", השיב האב, "אני חושב ששכחת את הטלית שלך!"
דניאל נבוך. אכן, הוא לא לקח עמו את הטלית, "קשה לי להאמין שיצאת לנסיעה ארוכה זו רק כדי להביא לי את הטלית שלי" אמר בהשתאות.
האב מסר לבנו את הטלית, נפרד ממנו לשלום וחזר מיד לתחנת הרכבת כדי לשוב לביתו בלוצרן.
*
כעבור שנים סיפר הרב שואב את הסיפור המיוחד הזה למשגיח בישיבת קמניץ, רבי נפתלי זאב ליבוביץ', גיסו של רבי ברוך בער ליבוביץ', כאשר סיים לספר את הדברים, הוסיף הרב שוואב: "האם אין זה יוצא מגדר הרגיל שאדם יא למסע כזה אך ורק בגלל טלית?"
"טעות בידך", השיב המשגיח. "ר' זבולון לא יצא למסע בגלל הטלית. הוא יצא למסע למען הדורות! מעתה לא ישכח איש מצאצאיו את הטלית ואת מנהגה".
*
בשולי הסיפור הוסיף הכותב:
"בעודי מסיים את איסוף החומר לסיפור זה, זכית לפגוש אחד מנכדיו של ר' דניאל, המכהן כיום כמשגיח בשיבה חשובה. "איני יודע אם מה שבדעתי לומר לך כעת שייך לענין", אמר, "אבל לפני מספר שנים שב סבי מביקור בארץ ישראל, ובאמתחתו מתנות לנכדיו. הוא קנה מתנה זהה לכל אחד מן הנכדים, תוכל לשער מה היתה מתנתו… כן, צדקת, הוא קנה לכל אחד מהם טלית!"
יזכו כל ההורים הזורעים בדמעה לקצור ברינה ולראות ברכה והצלחה בילדיהם ובנכדיהם!
(מתוך ומתוק האור בראשית)