זכיתי לעמוד לצידו בכל המקומות בהם שהה, והייתי עד וקרוב לכל תהלוכות חייו, שנראים לי כיום באמת כלקוחים שלא מעלמא הדין.
רבינו נזהר תמיד מלהטריח. אחד מהדברים שתמיד אמר לי תוך כדי נסיעה: "אולי הנך צריך לנוח ולשתות משהו בנסיעה?" וכשהייתי משיב לו כי המשגיח כאן, ואינני רוצה לגזול מזמנו, השיב לי בכזו נעימות: "אם לך זה טוב, זה עושה גם לי טוב"…
כשהייתי מציע לו להדליק את האור במכונית, בכדי שיוכל לעיין בכתביו וספריו, לא הסכים בתחילה, ואמר שידוע לו כי לנהגים זה מפריע, אמרתי לו כי לי זה לא מפריע בנהיגה, ואמר: "אני מוכן שתדליק את האור בתנאי שיש הסכם בינינו, שאם הדבר מפריע לך מעט, אתה מכבה זאת, כי באפשרותי ללמוד גם בעל פה". ומאז כשהיה נכנס בלילה והדלקתי עבורו את האור, אמר: "רבי אברהם, אתה זוכר את ההסכם?!"…
היה זה סדר חיים שכל כולו רק לעשות רצון קונו, כפי שהתבטא לא אחת.
אשתף אתכם בדוגמא אחת שתבהיר לכם במה המדובר:
הערכה רבה היתה לו לראש הישיבה הגאון רבי יהושע מן, וכשהשיא את בתו הבכורה, המשגיח חש מעט לא בטוב, ובבוקרו של יום שאלתיו אם בדעתו לנסוע לחתונה שהתקיימה במרכז הארץ. מרן המשגיח זצוק"ל השיב לי, שנראה כיצד ירגיש אחה"צ ואז נדע אם יהא באפשרותו לנסוע. בשעה 6:00 שאלתיו מה החליט לגבי הנסיעה, ואמר שלמרות שקשה לו הדבר, ראוי לכבד את ראש הישיבה והוחלט שנצא בשעה 7:00.
פניתי לביתי, וסמוך לשעת היציאה חזרתי לביתו, ולהפתעתי אני רואה שהמשגיח אינו במקום מושבו שם למד קודם לכן. התפלאתי מעט, כי ידעתי שאלו השעות שבדרך כלל לומד במקומו. פניתי לחפשו ברחבי הבית, ולפתע מגלה אני אותו שוכב על הרצפה, עם ספר ביד ולומד בו… נבהלתי מעט ושאלתיו: "המשגיח, מה קרה?"… והשיב לי בפשטות: "קמתי להביא ספר, ולפתע מעדתי ולא היה בכוחי לקום".
שאלתי: "אימתי זה קרה?", כי חששתי שהיה הדבר מזמן, ענה לי בחיבתו הנודעת: "רבי אברהם, תנוח דעתך, לא בזבזתי זמני לרגע"…
ואכן לא שם לב לכאביו, לא איבד עשתונותיו מהאפשרות שאינו יכול לקום, אלא פתח את הספר שהחזיק בידו תוך כדי נפילתו והתעמק בו, כביכול נמצא בתוככי בית המדרש…
מקרה מיוחד אני נזכר, כששאלתי אותו פעם באחת ההליכות לצורך בריאותו, והיתה זו עת רצון: "איך המשגיח זכה לטייל כך עם מרן החזו"א?", חייך ולא הגיב, ואז אמרתי לו: "אני מרשה לעצמי לשמוח שאני אוחז את היד שטיילה עם מרן החזו"א"…
ושאלתיו: "הרי ככל שמדובר באנשים גדולים, אדם הוא אדם, וישנה תופעה מאוד מיוחדת שאני מבחין אצל המשגיח, שמעודו אינו מתכופף או מטה אפילו במעט את ראשו לכיוון המאכל, אלא תמיד מקרב את המאכל לפיו. הרי פעמים שהוא אחרי צום ונצרך לאכול, איך מגיע למצב שבכל מצב נוהג כך?"
ענה לי בכזו טבעיות: "למדתי במסילת ישרים בשער הפרישות: 'כלל הדבר, כיון שכל ענייני העולם אינם אלא סכנות עצומות, איך לא ישובח מי שירצה להימלט מהם ומי שירבה להרחיק מהם, זהו עניין הפרישות הטוב, שלא ייקח מן העולם בשום שימוש שהוא משתמש ממנו, אלא מה שהוא מוכרח בו מפני הצורך אשר לו בטבעו אליו'…"
וכששאלתיו מתי קיבל על עצמו הנהגה זו – השיב לי בטבעיות שאינו זוכר אם בגיל 13 או 14, וכך נהג עד יומו האחרון בלי לשנות כהוא זה…
בהזדמנות נוספת שאלתיו, איך המשגיח תמיד שרוי ברוגע ובשמחה, ומעולם לא ראיתיו בעצבות או קושי, השיב לי כדרכו ממקורות – "כתב רבינו בחיי 'שכר עשיית המצוות עיקרו אינו בעולם הזה, אבל השכר הוא פירות המצוה שאדם אוכל בעולם הזה, במין המצוה בעצמה והקרן קיימת לעולם הבא', והיות ואני מוקף כל העת במצוות המקנות לי עולם הבא, איך אוכל שלא לשמוח במצוות הרבות שזכינו להן? אלא שלעיתים יש דברים שמכאיבים ומקשים מעט על האדם, והרי 'כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד', איך לא נשמח בכך שהרי הכל מה שעושה לנו הוא טוב?!" וחשו כמה הדברים נאמרו על ידו באמת!
בשנותיו האחרונות באמת היתה קשה עליו ההליכה, אבל לא ויתר על יציאותיו לכל מקום שנתבקש, כיצד?
טוב ליבו היה כדמות מלאך ממש, לא אשכח שביקש לנסוע ולהשתתף באירועים ושמחות, ופעמים ודאי שלא היה בחובתו ללכת כלל, ושאלתיו מהיכן הכוחות לכך, הרי המשגיח אינו צעיר?!
ענה לי המשגיח ביטוי נדיר שהסביר לי את מעשיו: "מרן הגרא"ז מלצר זצוק"ל בסוף ימיו ידע שמכבדים אותו, ובאחד הימים כשהלך לבר מצוה שבקושי הכירם, והתקשה בהליכה, שאלוהו מדוע מוסר נפשו על כך, ואמר שמה לעשות ובערוב ימיו הוא חש שמכבדים אותו, ואם הוא יכול להשתמש בכבוד שניתן לו לכל הפחות לעשיית חסד, הרי ששמח לעשות זאת"…
בבית ראו במיוחד את הכבוד המיוחד שייחס לרעייתו הרבנית, וככלל היה מרבה לדבר על היחס לאשה בבית. הוא עורר הרבה שהבעל לא יחשוב שהוא עושה חסד עם אשתו, וחשוב שתהיה לבעל קביעות עם האשה ללימוד הלכה ומוסר. והיה רגיל לעורר: מה נקרא לפגוע באישה, וכי חושבים שלפגוע הכוונה לעשות דבר מה כנגדה?! אם קורה והבעל נאלץ לאחר בשובו לביתו, הוא לבטח חושב שכשמגיע הביתה יאמר בנימת התנצלות: 'איחרתי כי היה לי כך וכך', אך אין זו הדרך, אלא עליו להתקשר קודם, ויאמר לה: 'בבקשה, אני הולך לאחר, כי צפוי כך וכך, האם את מסכימה לכך?!' זהו כבוד אמיתי לאשה!
וכשאירע פעם והרבנית מעדה ונתקפה בשטף דם, היא הודתה כל העת שקרה הדבר לה ולא למשגיח, ובאותה תקופה המשגיח התאמץ במיוחד לסייע בבית, אף בדברים שלא היה רגיל בהם, והיה אומר לה: 'איזו אשה מיוחדת קיבלתי, שחוסכת ממני כל עול הבית', והתבטא שאין זה טבעי שהתפללה והודתה לבוראה שקרה הדבר לה ולא לבעלה…
לא אחת היה מדבר שזכינו שבדורנו הבנות מצטיינות באהבת תורה, אבל צריך לזכור שעל הבעל להכיר להן טובה על כך, ואין זה דבר של מה בכך. ולמרות שחיבב את הכוללים ביום שישי, ציטט בשם מרן הגראמ"מ שך, שהיה מעורר את האברכים להקפיד לעזור בבית לשבת, והיה אומר בצחות: "צריך כולל של עזרה בבית ביום שישי"….
פעם סיפר, שהיה אברך שהתלונן אצל מרן החזו"א זצוק"ל שבמקום לעסוק בלימוד, הוא עסוק רבות בלסייע לאשתו, והשיבו: "אם תראה לה שאתה באמת מתמיד, היא לא תפריע לך ללמוד, אך אם אתה רץ ללמוד בדיוק כשהיא צריכה אותך, היא לא תחשוש להפריע!"… והביא מעשה שהיה אצל מרן הגר"י אברמסקי זצוק"ל, כשבאו עסקנים חשובים לדבר עמו בביתו, קודם כל הוא נכנס לביתו לדבר עם אשתו, ורק לאחר מכן הכניסם לחדרו, ושוחח עמהם לאחר שקיבל רשותה.
אני נזכר שפעם באחת השנים, כשהמשגיח זצוק"ל יצא בבין הזמנים לשהות בבית חתנו הרה"ג רבי שלום וייס שליט"א בירושלים, וכדרכו הכין כמות ספרים להכניס למכונית, שאלה אותו הרבנית: "מדוע נדרשים לך כל כך הרבה ספרים, הרי לחתננו יש את הספרים הללו?" השיב לה בנעימות: "אני לוקח עמי את החברים שלי"…
ללא ספק. אני זוכר שפעם נרכשה עבורו מגבעת חדשה, והיה לו סימון לכובע של שבת שזה של שבת, וכשרכשנו כובע אחר והעברנו כובע זה לימי החול, ביקשני מרן המשגיח זצוק"ל למחוק את הסימון 'שבת' שהיה רשום בתוככי הכובע. שאלתיו: "הרי רואים את ההבדל ביניהם, והוא לא יתבלבל כשרואים שהשני חדש יותר?" השיב בפשטות: "נכון, אבל אמרה התורה 'מדבר שקר תרחק', וצריך להתרחק לגמרי"…
לא אחת אמר, שנאמר "מדבר שקר תרחק", היינו שמתרחק מהקב"ה, ואם כך, כשהאדם אומר אמת הוא מתקרב אליו יותר כי חותמו של הקב"ה אמת.
(מתוך מוסף שבת קודש יתד נאמן, תולדות תשע"ח)