המעשה אירע בפרשבורג של אותם ימים, כאשר לא היה חדר אוכל בישיבות והבחורים היו מתארחים בבתי התושבים הנדיבים והיו אוכלים שם את סעודותיהם. הגה"ק רבי הלל מקולומאי זצ"ל היה באותה עת בחור בישיבה, ונשלח לאכול אצל אחד מחשובי העיר שהיה ידוע גם באהבת התורה שלו וגם בקפדנותו הרבה על הסדר. היינו, שהכל ידפוק: אוכלים בשעה שתיים, ישנים בשתיים וחצי, ובארבע קמים וכו'.
והנה רבי הלל היה מתעכב הרבה פעמים להבין עוד איזה רשב"א מוקשה, וכך יצא שהיה מאחר הרבה פעמים לבית המארח. המארח שהעריך מאוד את הבחור הלל הבליג הרבה ונשך את שפתיו בדומייה למרות הקושי הגדול שהיה מנת חלקו מחמת האיחורים הרבים של רבי הלל.
בצהריים בהיר אחד שכח רבי הלל לגמרי מארוחת צהריים, וכאשר הבחין בשעון ראה שהשעה היא כבר ארבע וחצי. חשב לעצמו: האוכל לא נורא, אבל בעה"ב דואג לי, אלך לומר לו שהכל בסדר ואי"ה מחר אבוא כרגיל.
הבחור דפק בדלת, באותו הרגע בעה"ב היה בשינת צהריים עריבה והנה הוא התעורר מהדפיקות, הוא בא לדלת והוא רואה את הבחור. הוא החל לצעוק עליו: מה קרה לך הלל? והבחור עונה: לא קרה כלום, פשוט הייתי באמצע רשב"א מוקשה, שכחתי וללא כוונה אני מאחר.
באותו הרגע פתח בעה"ב את פיו ואמר לו: יש לי משהו שעומד לי על הלשון כבר תקופה ארוכה. כעת אני אומר לך את זה אחת ולתמיד. הרי מה אני לא עושה בשבילך, דואג לך, משתדל להכין לך את הארוחות הכי טעימות, חושב כל הזמן מה אני יכול לעזור לך, והכל בחינם, ומה אני מבקש? – רק שתגיע בזמן, וככה אתה מתנהג? תאמר לי בתום לב, וכי כך מתנהג בן תורה? ובעה"ב המשיך להוציא את כל התסכול שלו, ולא מתוך שנאה חלילה אלא מכאב לב. קשה היה לו לסבול את האיחורים האלו.
כל הזמן עמד הלל ושתק, כי הוא ידע שבעה"ב מעריך תורה, וכשבעה"ב גמר, ענה לו הלל: הכל נכון, אבל הערה אחת יש לי.
מה היא? שאל בעה"ב. והלל ענה: זה נכון שאתה דואג לי הכל בכל מכל כל. אבל אני לא אוכל אצלך, אלא אתה אוכל אצלי, כי בזכותי יש לך אוכל.
בעה"ב תפסו חיבקו ונישקו ואמר לו: הלל, תיכנס הביתה, שב ותאכל.
שבט לוי הוא המחזיק של כלל ישראל…
(הרה"ג רבי שלמה קולדצקי שליט"א, גיליון 'דרישה וחקירה')