"ויעשו גם הם חרטומי מצרים" (ז' י"א)
במכת שחין רואים את מה שחובתנו לראות ולהכיר, שלקב"ה "הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו".
ל'חפץ חיים' היה שמש, רבי משה פסח מקוברין. הוא כותב כך:
ליל שבת אחד הוא הגיע בחצות הלילה. שקט היה בלילה של העיירה, וכבר מבחוץ שמע את ה'חפץ חיים' קורא לעצמו משהו. הוא נשאר מאחורי הדלת ושומע שה'חפץ חיים' קורא פרשת וארא, למרות שזו לא היתה פרשת השבוע.
ה'חפץ חיים' קרא מהחומש את המכות במתיקות, ואחרי כל מכה נעצר ואמר: 'אה! אה!' בקול רווי התפעלות, כמי שחי את האוירה שהיתה במצרים, את מה שראו ונוכחו לדעת. כך דם, צפרדע, כינים. פלאי פלאים! ה'חפץ חיים' נשם את המשמעות ואת הידיעה כי "לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו".
עד שהגיע לפסוק: "ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה מפני השחין". אז החל לצחוק ולצחוק בקול – "צחוק כזה שלא שמעתיו מעולם". אחר כך המשיך למכת דבר…
עד כאן סיפר רבי משה פסח מקוברין. לי יש הסבר גדול למה צחק ה'חפץ חיים':
רבנו בחיי אומר כדלהלן: "ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים" – הקב"ה רצה לשבור את אלהי מצרים, את הכח שלהם. והכח הגדול ביותר היו החרטומים החוזים בכוכבים. 'קונצן מאכערס' – עושי קסם.
הם התבזו והתבדו. מהימים הראשונים, עם בואם של משה ואהרן למצרים, ועד השחין שם היה סופם של "אלהי מצרים", הללו.
בתחילה הם ידעו לספר לפרעה כי היום עתיד להיוולד מושיעם של ישראל, אך לא ידעו האם הוא יהודי או גוי [כי משה רבנו ע"ה גדל בבית של פרעה, לכן היה קושי מיוחד להבין במחזה, האם מדובר במצרי או ביהודי]. אחר כך הם ידעו לספר לפרעה כי מושיען כבר נולד. היכן הוא? מתחת לאדמה [כתוב שיוכבד החביאה אותו במערה]. חי או מת? אינם יודעים. חיפשו בכל המערות… וכאשר הכניסה אותו ליאור אמרו לפרעה בשמחה ובששון: "הוא כבר במים, גמרנו!". זו ישועתם של החרטומים…
משה רבינו ואהרן יוצאים ונכנסים לפרעה.
פרעה היה בתדהמה, נכנסים אליו שני זקנים. שעצם הכניסה היתה דבר שלא שייך בעולם. היה עליהם לעבור חיות טרף, אריות, דובים ונמרים. זרקו מטה ונהיה לנחש.
מה עושה פרעה בכאלו מצבים?
אחרי שהם זרקו מקל ונהיה לנחש, הוא שלח לקרוא למושיעים, שימהרו ויבואו. מי אלו המושיעים? הוא הזעיק 'עזרה ראשונה': "חרטומי מצרים"… נכנסו לכאן שני זקנים ללא תאום מראש, ויש נחש נורא על הארץ.
החרטומים היו השכבה העליונה ביותר, הסמעטנע [-השמנת], הם היו גם חוזים בכוכבים – יודעי עתידות. כביכול אנשים גבוהים, רוחניים. התורה לא מכנה אותם חרטומים, אלא כמו שכינו אותם הגויים "חרטומי מצרים" כפי שהג'וליקעס אומרים 'מכבי תל אביב'… לא סתם מכבי, אלא – מכבי תל אביב… לא חרטומים סתם, אלא 'חרטומי מצרים' המוצלחים ביותר, הפאר…
החרטומים באו, והביאו הרבה שקצים קטנים בני ארבע-חמש שנים, וגם הם עשו קונץ של נחשים. נהיו שם ערמות של נחשים. "ויבלע מטה אהרן את מטותם". מטה בולע נחשים?! נס בתוך נס! פרעה נתקף בפחד, שמא המטה יבלע גם אותו עם כסאו. ביקש בתחנונים לשלוח אותם מהארמון.
הגיעה מכת דם. מכה כואבת, כפשוטה. אין מים, כל היאור דם. חרטומי מצרים נקראו שוב לעצה. פרעה הזעיק אותם שוב. געוואלד, צריך להציל את המצב. מה קרה? האם שתיתם קפה כבר היום? אין מים! דם! תעשו משהו, אתם התקווה שלנו!
הם הגיבו ביוהרה: "מה, הוא עשה דם? גם אנחנו יכולים לעשות דם"…
"אבל אני רוצה כוס קפה, ביקשו מכם שתעשו מים, לא דם!", אבל מים הם לא יכלו לעשות.
אך כיון שיכלו לעשות דם – כיבדו אותם. היתה תחושה שהם בכל זאת 'שווים' משהו.
במכת צפרדע הם נקראו שוב בשלישית, אבל כאן התורה מזכירה אותם 'החרטומים'. כבר אינם "חרטומי מצרים", איבדו את מעלתם – שוב אינם הפאר של האומה המצרית, "אויס חרטומי מצרים". כבר לא צריך אתכם, אתם יכולים ללכת לאוגנדה…
בכינים הם עצמם הודו: "אצבע אלוקים היא" – וירדו דרגה נוספת. ה"כוחי ועוצם ידי" קיבל מכה עזה, ובמכות ערוב ודבר כבר לא שמעו מהם.
מגיעה מכת שחין – הם מוזכרים, ועתה שמם וזכרם "חרטומים", לא "חרטומי מצרים". ירדו לחלוטין מדרגתם.
ה'חפץ חיים' צחק – איך הקב"ה משפיל גאים "ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה מפני השחין", כי אפילו את עצמם לא יכלו להציל, ונראו מול משה רבנו ע"ה כשפלים ובזויים. זה הצחוק הגדול.
החרטומים
סיפר לי רבי אברהם יצחק ברזל זצ"ל, שהוא הגיע לאיזשהו מקום, וראה אדם לבוש גלימה לבנה, ועטוי לבן מכף רגל ועד ראש. סוג של מקובל 'עושה נפלאות'…
שאל אותו: "למה אתה לבוש בבגדים הללו?".
השיב לו: "כתוב בספרים, שיש ענין ללבוש לבן, זה מטהרה".
אמר הרב: "אני אגיד לך משהו, לא עליך, חלילה. הייתי לפני זמן קצר באמריקה, והיה שם בלאגן גדול. על מה? על פרסומת למברשת שיניים. הראו בפרסומת פח אשפה, ועל ידו מברשת שיניים, כאילו אפשר לנקות את פח האשפה עם מברשת השיניים. אדם אחד תמים בא וניסה לנקות את הפח עם המברשת, וראה שלא מיניה ולא מקצתיה. אי אפשר.
"הלך והגיש תביעה בבית משפט על הונאה. הגיעו למשפט, והנתבע אמר כך: 'הטענה שלך היא שהוניתי את הציבור, כשאמרתי כביכול שאפשר עם מברשת השיניים לנקות את פח האשפה. תגיד לי, בתמונות שראית – איזה פח היה? זה היה פח חדש, נקי ומצוחצח. אם יש בפח חדש כתם קטן, המברשת מנקה אותו. אתה לקחת פח אשפה מלא זבל, וניסית לנקות אותו. מה אתה רוצה ממני?'…".
והנמשל: לאדם צדיק ובעל מעלה – מתאימים בגדי לבן!
בנתיבות היה צדיק גדול, הבבא סאלי זי"ע שהיה קדוש ועובד ה' באמת, ולבש בגדי לבן, כי היה ראוי לזה.
אבל פח אשפה שילבש בגדי לבן, זה יעזור לו משהו?
שמא תאמרו: למי אכפת בגדי לבן או לא? אם לא יועיל לא יזיק, מה כבר יכול להיות…
אבל חז"ל אומרים: למה היתה רבקה עקרה? רבקה קיבלה מלבן הרשע ברכה – "אחותנו את היי לאלפי רבבה". בכדי שלא יאמרו שתפילתו של לבן עושה פירות, היתה רבקה עקרה.
אם כן, לא מדוייק לומר בענין זה שאם לא יועיל לא יזיק.
אמרו פעם לסאטמאר רב'ה זצ"ל על אדם אחד, שהוא מגיד עתידות.
שאל הרבי: "מה דרגתו בתורה?".
אמרו לו: "דוקא בזה הוא חלש מאד"…
אמר הרבי: "לפני שהתינוק נולד, הוא יודע את כל התורה כולה, נר מאיר מעל ראשו והוא רואה מסוף העולם עד סופו. בא מלאך וסוטרו על פיו. לאחר שהמלאך סוטר על פיו של התינוק, הוא כבר לא רואה מסוף העולם ועד סופו. למה? והרי לא כתוב שבא מלאך ומכבה לו את הנר! רואים מכאן, שאם הוא שוכח את התורה – הוא כבר לא רואה שום דבר. בשביל לראות צריכים תורה!".
חז"ל אומרים, שאת האור שברא הקב"ה בששת ימי בראשית, הוא גנז לעתיד לבוא. היכן גנזו? בתורה. מי שזוכה לתורה בטהרתה, בשלמות, זוכה לראות באור הגנוז!
(מתוך הגדה של פסח 'יחי ראובן')