בעיר 'פאס' התפרצה מגפת חולירע וזרעה אסונות בבתים רבים. המחלה התפשטה מחצר לחצר, עד שכמעט לא היה בנין שלא נדבק בו מישהו. באותם ימים, לא היתה תרופה מצויה למחלה קשה זו, וההדבקות במחלה היתה סכנת חיים, ישמרנו השם.
בדיוק באותם ימים שהה ה'אביר יעקב' בעיר, אלא ששהותו בעיר היתה בגדר סוד כמוס ולא ידעו עליה כי אם בעלי הבית שבו התאכסן. ומדוע לא ידעו על כך אנשי העיר? כי הזהיר ה'אביר יעקב' את בעל האכסניה ופקד עליו באפן נחרץ, לבל יגלה לאף אחד על האורח השוכן בביתו. את הסבות לסוד הכמוס לא גלה ה'אביר יעקב', אולם גם אם לא הסביר את בקשתו לא העז איש להמרות את פיו. גם ידידיו הקרובים ביותר של בעל האכסניה, אלו שהיה מגלה בפניהם את כל מסתוריו וכל סוד לא היה ביניהם, אף אלו הרחקו הפעם ממעגל יודעי הדבר ולא ספר להם כי הצדיק שוהה בעיר.
שבת קודש התקרבה ו'אביר יעקב' החליט להשאר בעיר. בליל שבת, שהיתה השבת הראשונה להתפרצותה של המגפה, נשמעה יללת-אם מכוון הדירה הסמוכה. בנם היחיד של השכנים נדבק במחלה האימה.
איכשהו נודע לשכנה על הצדיק הקדוש, הנמצא עתה בבית השכנים. לא שספרו למישהו על כך, אלא שהשכנה עקבה מזה ימים אחדים והבחינה בתכונה שהיתה מקבלת בבית השכנים בכל פעם שזכו לארח את ה'אביר יעקב'. ללא אמר ודברים נטלה השכנה את בנה בידיה ואצה הישר לחדרו של ה'אביר יעקב', שם החלה לבכות בזעקות מחרידות על בנה מחמד עינה ההולך וגווע לנגד עיניה.
על פניו של ה'אביר יעקב' נראתה ארשת של הקפדה על ששהותו בעיר התגלתה, אלא שלבו הרחום לא עמד מול בכיותיה של האם. כיון שכך, גמר ה'אביר יעקב' בלבו להיחלץ חושים ולהתאמץ בתפלה למען תוסר רע הגזרה מעל בני העיר.
הוא הניח את ידיו הקדושות על הילד, הרים עיניו למרום ונשא תפלה בדמעות חמות. משסים את תפלתו, פנה לאם הילד והבטיח לה שבנה יבריא ויחיה.
נטלה האם את בנה ויצאה לביתה. לא חלפו דקות מועטות, הילד חזר להכרתו, פקח את עיניו ובקש לשתות —
אחר שנודע דבר שהותו בעיר, התכנסו ובאו חכמי העיר לאכסנייתו של ה'אביר יעקב', ושלחו את בעל האכסניה לבקשו שישא תפלתו בעד כל בני העיר, שתסור מהם רע הגזרה.
נעתר ה'אביר יעקב' והעתיר תפלות עבורם. ולא עזב את המקום עד שכתב קמעות לכל בתי העיר, כשהוא מבטיח שכל בית שיתלו בפתחו את הקמע לא ינזק. בני העיר מלאו אחר דבריו של ה'אביר יעקב', והמגפה נעצרה ולא הוסיפה להפיל חללים יותר.
שנים רבות לאחר מכן, כשבקר בפאס נינו של ה'אביר יעקב', הלא הוא מרן רבי מאיר אביחצירא זיע"א, הראו לו אנשי העיר קמעות מ'אביר יעקב' שהיו תלויות עדין בפתחי הבתים…
(אור לישרים)