לעניות דעתי, נראה שהאדם האומלל ביותר שפגשתי בימי חיי הוא ראש הישיבה הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל, שעברו עליו חיים קשים ומרים מה שאין הפה יכול לתאר ואין האוזן יכולה לשמוע, אך מאידך גיסא האדם השמח ביותר שראיתי בימי חיי הלא הוא הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל, שלא היה מאושר ממנו עלי אדמות…
בעבר סיפרנו את המעשה בבחור, שהיו עליו קשיים ומועקות נפשיות שונות, ומשגיחי הישיבה שלא ידעו כדת מה לעשות נקטו בצעד חריג, לשלוח את הבחור אל ראש הישיבה הגר"ש זצ"ל, למרות שלא היתה דרכו בכך. נכנס הבחור לבדו לחדרו של הגר"ש ויצא לאחר שעה ארוכה. לאחר שיצא הבחור, פנה הגר"ש אל המשגיחים ואמר: 'אינני יודע מה אתם רוצים, למדתי איתו גמרא, והוא מדבר עם כזו חיות'…
זה היה סודו של ר' שמואל, שהכל נמדד אצלו רק בדבר אחד: עול התורה. הנושא היחיד שתפס את ראשו ומצא אצלו ענין היה רק עוד מימרא או עוד סברא, וממילא זה היה הציר היחיד שסביבו סובבו החיים, הא ותו לא מידי, וכל דבר אחר לא יכל למצוא משמעות.
אף מרן הגרא"מ שך זצ"ל לא זכה לחיים קלים בלשון המעטה, ובעודו בצעירותו נפטרה על פניו ביתו הבכירה שממנה היה לו את עיקר הנחת מצאצאיו, אמנם גם באותה שעה כשהרגיש שחרב עליו עולמו – הוא נכנס לחדרו של הגרח"ע גרודזינסקי זצ"ל (שהיה מקורב אליו עד לאחת) וציפה שלכאורה יעסוק עמו הגרח"ע בענינא דיומא, הוא השבר הנורא שפקד אותו, אולם הגרח"ע רק פנה אליו ושאל מה דעתו לגבי רמב"ם פלוני.
הגרא"מ השיב מה שהשיב וטען מה שטען, ולמחרת שוב חזר המחזה על עצמו, הגרח"ע שואל מה סברתו על רמב"ם אלמוני והוא נאלץ לשאת וליתן בדברי הרמב"ם. או אז הבין הגרא"מ את רצונו של הגרח"ע: נכון, האסון הוא גדול והשבר הוא נורא, אולם החיים מוכרחים להמשיך הלאה – לעמול בעול התורה. רק כך אפשר להמשיך ולחיות.
אאמו"ר הגאון זצ"ל לאחר שעלה ארצה בגיל צעיר התגורר אצל מרן הגרי"ז כמחצית השנה, ולאחר מכן עבר לבני ברק לביתו של מרן החזו"א, והעיד לי אאמו"ר בהאי לישנא: 'החזון איש היה האדם השמח ביותר שהכרתי עלי אדמות, ואצל הגרי"ז 'געקאכט' )- רתחה( יראת שמים'.
[מענין לענין, מסופר על המשגיח הגר"י לוינשטיין שעלה ובא לביקור חג אצל מרן הגרי"ז, ישב ר' חצקל ליד הגרי"ז ושתק, ישב גם הגרי"ז ושתק, וכך ישבו השניים במשך עשר דקות תמימות והביטו זה בזה בדומיה. לאחר עשר דקות נפנה ר' חצקל ויצא, ומששאלו אותו מה ראה שם אצל הגרי"ז אמר: 'מרגישים איך רותח שם היראת שמים'…
לאחר מכן סיפרו זאת למרן הגרי"ז, והוא השיב – בודאי, כשר' חצקל נמצא בבית אין ספק שתרתח בו יראת שמים… [ובאמת החזון איש העיד על עצמו שאין מאושר ממנו, וכל הבאים במחיצתו הרגישו את שמחת החיים הנדירה שאפפה אותו כל ימי חייו, זאת על אף הקשיים הנוראים שהיו מנת חלקו במשפחתו ובסביבתו, נוסף על היותו מסובל בחולי מעיים מגיל צעיר והכאבים והצער שייסרו אותו בלי הפסקה.
אמנם לכאורה מעשה לסתור, שכן החזון איש עצמו מעיד באגרתו להר"ר יעקב שניידמן (מובא בקובץ אגרות ח"א סי' קנ"ג) וזו לשונו:
"כי כמעט כל מה שאני עושה אני אנוס ע"פ הדיבור, בהיותי שבור ורצוץ כל הימים ולא זכיתי לשום עונג מתענוגי החיים, נוסף לכאבי הגוף ושבירתו כל הימים"… ולכאו' הרי לנו עדות מפורשת ממרן החזו"א שחייו היו כואבים ומרים, מבלי שיזכה 'לשום עונג מתענוגי החיים', ואיככה זה אמרנו שלא היה עצב בעולמו כלל. אכן תשובתו בצידו, וכפי שממשיך שם החזו"א וכותב: "העונג היחידי הוא לי לעשות רצון קוני"… הוי אומר, שלמרות כאבי הגוף שסבל מהם החזו"א לא היה מאושר ממנו, כיון שכל חייו היוו מקשה אחת של עונג כאן בעולם הזה – להתענג על ה', במתיקות וערבות טוב התורה וקיום המצוות.