הרב עמרם בינעט
אחת ההתמודדויות הקשות ביותר עבור חלק מהמשפחות, זאת ההתמודדות עם העמידה בזמנים בשעות הבוקר.
בבתים רבים הילדים יוצאים ללימודים בחיפזון של ממש, את הסנדוויץ הם מחזיקים ביד אחת, ואת השקית בידם השנייה, תוך כדי התדרדרות מהירה במורד המדרגות הם משחילים את הכריך פנימה. הפאות קצת מפוזרות, על הסנטר עוד ניכרים שרידי השוקו או הקפה שהם שתו רק לפני רגע, והדלת הנטרקת אחריהם כשהם יוצאים במרוצה, מספרת על הלחץ העצום שהם חווים ברגעי האימה הללו, כשהם מתחרים במחוגי השעון ומנסים להגיע אל תלמוד התורה או לבית הספר, לפני שיישמע הצלצול המבשר על פתיחתו של יום לימודים חדש.
בעבר היה הדבר מאוד מובן. היו ילדים שלא אהבו את תלמוד התורה ואת בית הספר. איבה עמוקה שררה בינם ובין ספסל הלימודים. הם היו נכונים לקיים בכל רגע נתון את מאמר חז"ל על תינוק הבורח מבית הספר, ועל זרועותיהם היו 'עיטורי גבורה' שסיפרו על מעלליהם בימים הקודמים, ועל הטיפול הכואב שהעניק להם המלמד, ושהוציא להם את החשק מלחזור פעם נוספת על אותם מעללים, ובכלל, מלחזור לתלמוד התורה…
אבל בימינו, רוב רובם של הילדים אוהבים את תלמוד התורה ואת בית הספר. הבנות נהנות מ'תוכניות' בלי סוף, והבנים נהנים גם הם מתחרויות ומבצעים בלי סוף. המלמדים למדו לדבר עם הפה ולא הגפיים, והילדים למדו לאהוב את השהות בתלמודי התורה.
ובכל זאת, מספר האיחורים לא פחת, הילדים ממשיכים לאחר, ובכל תלמוד תורה מתמודדים עם התופעה הבעייתית הזאת, בכל יום מימות השנה, למעט ביום הראשון של שנת הלימודים.
למה זה באמת קורה???
אחרי שנים רבות בתחום ההוראה שמתי לב לדבר מאוד מעניין, בדרך כלל הילדים הגדולים בבתיהם, סובלים פחות מהבעיה הזאת. הילד השני בבית או הילד שלישי, ברוב המקרים לא יסבלו מאיחורים. לפעמים דווקא הילד הבכור כן סובל, כי הוריו עוד לא למדו להתארגן, אבל אחרי פעם או פעמיים שמעירים להם הם מצליחים להתאים את עצמם.
הבעיה היא עם הילד השישי השביעי והשמיני, אלו כבר גדלים ב'בית של גדולים', יש בבתיהם חגיגות כל לילה, האחים הגדולים מסרבים ללכת לישון בזמן, יש מלחמה תמידית בינם ובין ההורים, הקטנים לומדים מהם, וגם מתקשים מבחינה טכנית להירדם כשבבית עדיין יש פעילות ערה.
בבתים שבהם כבר מחתנים את הילדים הגדולים, הבעיה מחריפה שבעתיים. הזוגות הצעירים מגיעים לאכול ארוחת ערב אצל ההורים, כולם מתגודדים סביבם ומתרגשים לקראתם, כשמגיעים גם אחיינים קטנטנים זה בכלל הופך לסיפור בפני עצמו, והבית כולו מתהפך לפי גחמותיהם של הזוגות הצעירים.
הבעיה הופכת קשה מנשוא, הילדים הולכים לישון באחת עשרה, שתיים עשרה, ואפילו מאוחר יותר. להורים כבר אין כח לעמוד על המשמר, ובבוקר הם משלמים על כך בריבית דריבית, הילדים עייפים, מתקשים לפקוח את עיניהם, וממילא גם רצים ללימודים רק ברגע שאחרי האחרון.
הטלת אחריות
אנחנו כמחנכים, לא יכולים לאכוף את שעת השכיבה לישון. איך אמר לי פעם מלמד ותיק "בקושי אני מצליח להשכיב את הילדים שלי בזמן, אתה חושב שיש סיכוי שאצליח לעשות זאת לכל תלמידי הכיתה שלי???".
לכן אנחנו מתמקדים בעיקר בשעת ההגעה ללימודים. אם ילד מגיע בזמן עושים לו 'וי' גדול, ואם הוא מאחר, מתחילים להעיר לו ולדרוש ממנו ולבסוף גם להעניש אותו בלית ברירה.
אבל שורש הבעיה הוא בלילה, בשעה שבה הילד הולך לישון, ולכן אני תמיד אומר להורים שעושים מבצע לילדים שיקומו בזמן ושיתארגנו בזריזות וכדו': הפסיקו, אל תתעסקו עם הבוקר. תשקיעו בערב והבוקר יסתדר ממילא. אם תגרמו לילדים להיכנס למיטה בזמן סביר לאורך תקופה, תראו שהם מתרגלים לקום בזמן ולהתארגן בנינוחות ובזריזות הנדרשת.
לפני כמה שנים היה לי סיפור עם ילד שאיחר יום אחר יום במשך תקופה, הזהרתי אותו שאם זה לא יפסיק אצטרך לנקוט בהליכים לא נעימים, הוא הבין והפנים אבל המשיך לאחר. משראיתי שאין ברירה, ניסחתי הסכם בכתב ביני ובינו, ובו נכתב שאם הוא יאחר שוב ברבע שעה או יותר, הוא ישלם לי עשרה שקלים, קנס על האיחור. בהסכם היה כתוב שאת הכסף הוא לא מבקש מההורים ולא לוקח מהם גם אם הם רוצים לתת לו, רק מהכסף האישי שלו, שהוא חסך מדמי החנוכה שהוא קיבל וכדו'.
הילד חתם על ההסכם, ולמחרת איחר ביותר מרבע שעה…
"הסכמים צריך לכבד", אמרתי לו, "אני רוצה שתחזור הביתה, תפתח את המגירה שלך, תוציא עשרה שקלים מכספי החיסכון שלך ותביא לי אותם בבקשה, בלי זה אתה לא נכנס לכיתה".
אחרי כמה דקות קיבלתי טלפון נסער מאמו של הילד שהתקשרה למזכירות של החיידר ודרשה לדבר איתי בדחיפות. "הוא לקח את זה בצורה מאוד קשה", היא אמרה לי, "אני רוצה לתת לו עשרה שקלים משלי, והוא התחייב שזה יהיה מהכסף שלו, אולי תוותרו ואני אתן לו את הכסף!!!".
אני הכרתי קצת את האמא הזאת ממקרים קודמים, וידעתי שהיא מאוד מאוד אוהבת את הילדים ולא מוכנה לקבל את זה שקשה להם לפעמים ושזה דרך העולם וכדי לחנך אותם צריכים לפעמים ללכת איתם בצורה קצת יותר קשוחה. החלטתי להתעקש, ולמרות כל התחנונים שלה, עמדתי על שלי, הילד התחייב להביא עשרה שקלים, הוא יביא אותם מכספו שלו, אחרת הוא לא נכנס לכיתה…
אחרי חצי שעה הגיע הילד… בעיניים מושפלות הוא נתן לי מטבע של עשרה שקלים, ואני פתחתי את הארנק והכנסתי אותם פנימה מול עיניו.
תיארתי לעצמי שהילד חושב עלי מחשבות מאוד לא נעימות בלבו, אבל המשכתי בסדר היום כרגיל, ורק בסופו של יום הלימודים, כשהילד כבר שכח מאותם עשרה שקלים שהוא שילם לי בבוקר, החזרתי לו את הכסף ואמרתי לו: "את הכסף שלך איני צריך, אני רציתי שאתה תישא באחריות לאיחור שלך, ואני חושב שאת המסר הבנת היטב, עכשיו אתה יכול לקחת את הכסף, אבל מכאן ולהבא אני רוצה לראות שאתה מקפיד להגיע בזמן".
באותו ערב קיבלתי טלפון מלא שירות ותשבחות, האמא שלחה לי גם מתנה יפה כמה שבועות לאחר מכן, כשראתה כמה הפעולה הזאת השפיעה על הילד שלה, וכמה שהוא למד מאז לקום בבוקר, וגם לאהוב את המלמד שהכריח אותו לעשות זאת…
אחריות כפולה
לגופו של עניין אני רוצה לחלק את נושא ההליכה לישון בזמן ונושא הקימה בזמן, לשני חלקים. יש את החלק הסביבתי שזה החלק של ההורים. תפקידם וחובתם של ההורים לאפשר לילד ללכת לישון בזמן, הם צריכים לדאוג שהבית יהיה שקט, ושהילדים ייהנו מכל התנאים הנדרשים כדי שיוכלו ללכת לישון בזמן באופן קבוע, מדי יום, בלי שינויים וחריגות מלוח הזמנים.
החלק השני זה לחלק האחריות של הילד. ההורים והמחנכים צריכים לדאוג שהאחריות לקום מוקדם תהיה מוטלת על כתפיו של הילד עצמו. אני לא אומר שלא צריכים להעיר אותו, אני לא אומר שלא צריכים לזרז אותו לפעמים, אבל עיקר האחריות צריכה להיות מוטלת על כתפיו.
לפעמים עצם הטלת האחריות על הילד גורמת לו להתנהג בצורה בוגרת הרבה יותר ואחראית הרבה יותר.
אני אספר כאן עוד סיפור קטן שימחיש את זה היטב: היה זה לפני כשנתיים, היה לי תלמיד שאיחר הרבה, ומבירורים שעשיתי עם ההורים שלו התברר לי שמאוד קשה להם 'לזרוק' אותו למיטה בלילה, אין להם כל כך את הסמכות, הילד מנצל את זה ו'חוגג' עד שעה מאוחרת מאוד.
הצעתי להם הצעה מאוד מפתיעה: הרי לילד יש אח צעיר ממנו בשלוש שנים, אני רוצה שתטילו עליו את האחריות להשכיב את אחיו לישון בזמן!!!
הילד צריך לדאוג שאחיו יישן בזמן וזה אומר שהוא צריך שחדר הילדים יהיה מאורגן, שהמיטות תהיינה מוצעות ומסודרות לשינה, שהבוילר יידלק והמים באמבטיה יהיו חמים שעה לפני זמן השינה שלהם, ולהדליק את המזגן על חימום בחדר הילדים חצי שעה לפני שהולכים לישון כדי שיהיה נעים לשהות בו גם אחרי יציאה מהמקלחת.
תפקידו של האח הגדול מבין השניים לדאוג גם שבחדר יהיה חושך מוחלט החל משעת כיבוי אורות ובמשך כל הילה, ואם מישהו חייב להוציא משהו מהחדר, הוא מבקש את זה ממנו, והוא יוציא את זה בשקט בלי להפריע לאחיו להירדם…
אם לא די בכך, אני רוצה שבבוקר הוא יהיה אחראי לזרז את אחיו להגיע בזמן לתחנה שבה הם ממתינים להסעה.
ההורים הסתכלו עלי כמו על מי שנסתרה בינתו, אבל אני הוספתי עכשיו עוד נקודה אחת לדרישות שלי: "בדרך הביתה", אמרתי להורים, "כנסו לחנות הצעצועים הגדולה, והצטיידו במתנה יפה עבור הילד היותר גדול. שימו אותה מעל המקרר בביתכם, ותגידו לו שאם אחיו יהיה מאורגן להסעה בזמן במשך השבועיים הקרובים, ולא יאחר אותה אפילו פעם אחת, המתנה הזאת יורדת מהמקרר ועוברת לידיים שלו!!!".
בעצם שילבנו כאן שני חלקים, קודם כל עשינו לילד מבצע עם מתנה, המחשנו לו את המתנה באופן תמידי בכך שהיא ניצבה נגד עיניו לכל אורך תקופת המבצע, אבל בעיקר הטלנו עליו אחריות לא רק לעצמו אלא גם לאדם נוסף, אחיו הקטן ממנו.
השילוב הזה עבד בצורה נפלאה, הילד פשוט הפך לילד אחר, הוא ארגן את החדר וסידר את המיטות והדליק את הבוילר בזמן ואת המזגן, ושמר על השקט ונרדם יחד עם אחיו בשעה מוקדמת, וכך לא היתה להם שום בעיה לקום בבוקר מוקדם מספיק כדי להתארגן בנחת ולהגיע לתחנת בזמן.
כשהסתיים המבצע אחרי שבועיים, הוא קיבל את הפרס והמשיך באותו סדר יום, כי ההרגשה של 'להיות אחראי' קסמה לו לא פחות מהפרס. הוא הרגישה בוגר וחשוב, יש לו תחום אחריות, הוא חייב לדאוג שאחיו יישן בזמן ויקום בזמן…