ביום חמישי החולף, בין מנחה למעריב בשטיבלאך של קרית צאנז שבנתניה, עצר אותי לשיחה קצרה אחד מטובי המחנכים, הרב שלמה בעלז שליט"א, והעמיד על קולמוסי מספר תובנות מהדהדות שכל אחת מהן שווה טור בפני עצמו.
בין הדברים הוא סיפר לי:
לפני שנים רבות כשהייתי צעיר ממש, אולי אפילו בחור חלפתי פעם ליד יהודי ישיש מאוד, כבן שמונים או אפילו תשעים שנים. הישיש היה כפוף כולו והלך בפסיעות איטיות וסוחטות מאמץ. עודי חולף לצידו, הרמתי את קולי וכיוונתיו לדציבל הנשמע גם למי שאוזניו כבדו מזוקן ואמרתי: "צפרא טבא רֶבְּ אברהם".
נעצר הישיש, הרים את ראשו בקושי רב והביט בי מבין גביני עיניו, באמרו:
"אה, יעצט ווייס איך אז איך לעב!", עכשיו אני יודע שעודני בין החיים.
קפצתי לאחורי למשמע האימרה הנוקבת. והוא הסביר לי: "אני פוסע לאיטי בכבודות ואנשים רבים כל כך עוברים על פני. בחורים ואברכים שאצים ורצים ברגליהם, ואין איש שיעצור לרגע ויברך אותי בבוקר טוב או בצהרים מאירים. לעיתים אני חושב לעצמי שאולי כבר עברתי ובטלתי מן העולם. אולי כבר איני חי ואיני ראוי להתייחסות. עכשיו כשמישהו נעצר לידי ומברך אותי ואף קורא בשמי, אני שמח לקבל אות חיים, אות שאני חי".
את הסיפור הזה מרבה ר' שלמה בעלז לספר לתלמידיו, וכעת לכל הקוראים גם יחד, כשהתובנה כל כך נוקבת: עלינו להפסיק להיות מכונסים בתוך עצמנו. הבה נהיה אנשים מאירי פנים, לא רק לישישים אלא גם לצעירים. נדע לברך כל אדם לשלום, להאיר פנים לכל יהודי שאנו פושים, קל וחומר בתוך השכונה שלנו, בתוך הישיבה או בית הכנסת, מקומות הלימודים או היכן שרק לא יהיה.
בעיצומו של יום הלימודים בתלמוד-תורה, יוצאים הילדים להשתובב ב'הפסקה', והם משחקים 'משחק מלחמה'
מעשה בשני מאורותיה של העיר וילנה, רבי שאול רב העיר, ורבי שרגא פייבוש, מגיד המישרים, אשר צעדו יחדיו ברחובה של עיר ושוחחו ביניהם בדברים העומדים ברומו של עולם. בתוך הדברים שוחחו אודות המקובל שצדיקים אשר חיו עמנו בעולם הזה בדורנו, הם, בעלותם השמיימה, מתמנים להיות הדיינים ב'בית דין של מעלה' והם ידנו אותנו, בני דורם.
יהודי שפסע בסמוך לשני הצדיקים ושמע את דבריהם, התערב בשיחתם וביקש:
"אם כן, אתם, גדולי הדור, תדונו אותי כבר עתה! כעת, כאן, בעולם הזה!"
רבי שאול פנה אל היהודי והמשיל לו:
בעיצומו של יום הלימודים בתלמוד-תורה, יוצאים הילדים להשתובב ב'הפסקה', והם משחקים 'משחק מלחמה', אחד הילדים הוא הגנרל וחבריו הם החיילים הסרים למשמעותו. עם תום ההפסקה, מסיימים הילדים את המשחק והם חוזרים לכיתה, גם ה'גנרל' וגם ה'חייל' יושבים כעת שווה בשווה לפני המלמד. בעייני המלמד לא קיימים חוקי המשחק ויכול להיות שבעיניו, אותו ילד שהיה 'חייל זוטר' במשחק, הוא המעולה שבין התלמידים, ודווקא אותו 'גנרל' של ההפסקה, אינו אלא תלמיד פחות נחשב.
חתם רבי שאול את דבריו בענוותנות:
"כאן בעולם הזה נדמה לך שאני ורבי שרגא פייבוש ה'גנרלים' ואילו אתה 'סתם חייל פשוט'. אבל לא כן בעולם העליון, שם 'עליונים למטה ותחתונים למעלה'. יכול להיות שכאשר המשחק כאן בעולם הזה ייגמר ואנחנו נעלה לשם, אל חיי האמת, נראה שדווקא אנחנו אין אנו אלא חיילים פשוטים ודווקא אתה תהיה הגנרל הגדול בך יבחר הקב"ה לשבת בבית הדין של מעלה. ומי יודע, אולי דווקא אתה תהיה זה שישפוט אותנו שם, לעילא ולעילא".
תשמעו סיפור מוזר, על הפתעה במעטפה
"תשמע סיפור מוזר", השיח לי רֵעַ לפי תומו.
באותו בוקר כשהוא רוקן בספונטניות את תיבת הדואר שלו, הוא גילה בה (בין החשבונות והתביעות) מעטפה אחת חפה מכיתוב. בתחילה הוא חשש, לא יודע כמה בטיחותי לפתוח מעטפה שלא מצוין עליה מאומה. בסוף הוא החליט לפתוח (אחרי שמישש והרגיש שיש בפנים דפים ולא קליעים).
ותיפתח המעטפה ויימצאו שם חמשה שטרות מגוהצים בני מאתים שקלים. בסך הכל: אלף שקלים.
מיששו אצבעותיו בתוך המעטפה ושלו מתוכה פתק, עליה נכתב (אני מעתיק מילה במילה):
"בס"ד. אנחנו לא מכירים, והתיבה נבחרה באופן ספונטני ממש. תעשו עם הכסף הזה דבר שישמח אתכם".
הוא שמח מאד (מי לא שמח לקבל מעטפות כאלה) וכנראה שגם עשה עם הכסף משהו ששימח אותו (אם תרצו ממש לדעת, הידיד מתגורר בבני ברק, אז בני־ברקים, תעקבו אחר הנעשה בתיבת הדואר שלכם).
שמעתי את הדברים ושמעתי גם את הסאב־טקסט שלהם, המילים שבין השורות:
כל אחד מאיתנו שמקבל פתאום מתנה כזאת, גם אם היא לא מכוונת אליו, ולא הגיעה מלב אוהב ומכיר, הוא שמח ומאושר. הוא פותח את היום ברגל ימין של ממש. אבל אם נתבונן מעט ניווכח שאכן כן, כל אחד מאיתנו מקבל מידי בוקר מתנה ענקית, הרבה יותר מאלפיה של שקלים. כל אחד מקבל את הנשמה הקדושה, מתנה מאת מלך חי וקיים שמחזירה לתוכנו. והמתנה הזאת אינה אקראית, הגוף שלנו לא נבחר באופן ספונטני.
רבון העולמים החזיר לנו אישית את הנשמה ובכך הוא כמו אומר לכל אחד ואחד מאיתנו: "אני מאמין בך. אני צריך אותך ליום אחד נוסף. אני רוצה שתחיה את היום הזה".
מודה אני לפניך – – –
(מתוך המבשר יא ו י"ז טבת תשפב)