אבל האמא פרצה בבכי והסבירה שהיא רוצה לרשום אותו לישיבה שממנה לא יהיה לו קל לחזור הביתה.
הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א:
אמהות יהודיות- גם בתקופתנו- ניחנו במסירות נפש בכל מה שקשור לחינוך ילדיהן, והן מגלות נכונות להגלותם למקום תורה, גם אם הדבר יקח מהן, מהאמהות, את האפשרות להיות קרובות אל הילדים.
אחת מהן הייתה אמו של רבי דב כהן זצ"ל, מגידוליה של ישיבת חברון, שנפטר בסוף שנת תשס"ה.
ילד אמריקני מפונק היה רבי דב, וכאשר שלחה אותו אמו לישיבה באמריקה, הרי כעבור תקופה קצרה חזר הנער הביתה, מרוב געגועים…
מה עושה אם שכזו, הרואה את בנה יקירה שב לביתו וכולו מלא בגעגועים אליה, אל האמא?
אם אמא רגילה היא, גם נפשה יוצאת אליו, היא מחבקת ומנשקת אותו בחום, ומשאירתו בבית, כדי שיתחמם עוד כמה שנים לצידם של ההורים , ורק אחר כך, אם יהיה כשיר, תשלחהו לישיבה.
ואם אמא של מסירות נפש היא, מחפשת לו ישיבה שממנה כבר לא יהיה לו כל כך קל לחזור הביתה, ולכן יש יותר סיכויים שישאר ללמוד, ובהתמדה.
נוטלת אמו הצדקנית של רבי דב כהן את בנה בידיה, מעלתהו לארץ ישראל, ונוטעת אותו ב…ישיבת חברון בעיר חברון, והוא בן שלוש עשרה וחצי בלבד.
כאשר הגיעה אתו לישיבה, הביטו הגאונים ראשי הישיבה בנער הרך והענוג שאחז בידיה, ולא ידעו האם כשהיא אומרת שבכוונתה לרושמו לישיבה, היא מתכוונת לכך ברצינות…
מעולם לא התקבל לישיבה בחור בגיל כל כך צעיר, אלא אם כן היה זה נער שהתגורר בעיר חברון עצמה. לקבל תלמיד מעיר אחרת, ועוד מארצות הברית, בגיל שכזה- לא היה בחשבון כלל.
אבל האמא פרצה בבכי, ופרטה בפני ראש הישיבה את מניעיה לצעד זה, והסבירה שהיא רוצה לרשום אותו לישיבה שממנה לא יהיה לו קל לחזור הביתה.
משראו את מסירות נפשה של האם היקרה, המוכנה לעזוב את בנה בארץ ישראל ולשוב לאמריקה, ובלבד שיגדל בתורה השתכנעו הגאונים וקיבלוהו לישיבה.
גם הנער עצמו, משראה עד כמה מתאמצת אמו להנחיל לו את אהבת התורה, גדל ונעשה לאילנא רברבא.
גם על אמו של מרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר מסופר שכשהגיע הזמן להכניס את בנה לישיבה, הסתפקה לאיזה ישיבה להביאו.
האמא בעצמה הלכה לכמה ישיבות ובדקה את הנעשה בהן, ולאחר שבועיים תמימים של חיפושים חזרה ואמרה לבעלה שנראה לה שעדיף לשולחו לישיבת וולוז'ין.
"מה מצאת דווקא שם?" שאל הבעל.
והאמא הגדולה השיבה שגילתה שהספסלים שם צרים יותר מבכל ישיבה אחרת, ולכן גם אם ירדם לפעמים באמצע ה'סדר', הוא יתעורר יותר מהר…
(מתוך הגדה של פסח חשוקי חמד)
תשמעו מה הם עשו: ליד המדרגות שעולים לבית הכנסת בבתי ברוידא, הם תלו תמונה של אותו רב… והנערים ערכו ביניהם תחרות
הגה"צ רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל:
תשמעו מעשה. הייליגער רבי איסר זלמן מלצר זכרונו לברכה, בהיותו בחוץ לארץ היה הרב של העיר סלוצק – 'הסלוצקער רב', אבל כאן שימש כראש ישיבת 'עץ חיים' והתגורר בבתי ברוידא. לא הרחק ממנו התגורר הצדיק רבי אריה לוין. לפני מעריב של מוצאי שבת, רבי אריה היה אומר דרשה קבועה למתפללי בית הכנסת. כאשר רבי איסר זלמן זצ"ל היה מקדים לבוא למעריב, ישב ושמע את הדרשה של רבי אריה, ורבי אריה, אם רצונכם לדעת – היה תלמיד שלו בעיירה סלוצק בחו"ל.
אחת מנשות השומעים בקשה פעם מרבי אריה, אם הוא יכול לדבר בדרשה לפני צאת השבת על זהירות בכבוד אשתו, כי בעלה מתנהג אתה שלא כראוי… האם מוכן הוא לדבר לא ישירות עם בעלה, אבל לעורר את הנושא, ואולי יועילו הדברים שבעלה ישפר את התנהגותו כלפיה.
"וודאי, מה השאלה? אדבר!"- אמר. וכך היה. בדרשה הקרובה דיבר עד כמה חשוב ומוכרח הוא 'שלום הבית', וכמה גדול החיוב של "אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו". כך האריך בנועם דברותיו שיצאו מהלב. ר' איסר זלמן בא מוקדם, התיישב להאזין ושמע כי ר' אריה מדבר על שלום בית. הוא הקשיב לדברים ברצינות ובכובד ראש.
אחרי מעריב ניגש ר' איסר זלמן אל ר' אריה ואמר: "תזכו למצוות! תודה רבה לכם! בודאי התכוונתם גם אלי, והנכם צודקים שעוררתם את העניין, אומר לכם את האמת… אנשים עסוקים עם התלמידים כל הזמן, כל יום בישיבה ו… באמת לפעמים לא שמים לב שצריכים לכבדה… תזכו למצוות ר' אריה!". ר' אריה לוין נבהל: "חלילה! וכי אני התכוונתי לרב'ה? חס ושלום!", והוא אומר לו: "יישר כוח, תזכו למצוות!"… זה היה ר' איסר זלמן, כפי ששמעתי את הסיפור מר' שלום שבדרון.
יתכן שההוא שאליו ר' אריה התכוון באמת בדרשה, לא שם את ליבו לדברים, ואם אנחנו היינו יושבים שם, אולי גם אנו היינו חושבים כל עת הדרשה: "אלינו הוא לא מתכוון, אנחנו בסדר", אבל ר' איסר זלמן שמע!…
על כוח השמיעה שלו ידוע לי סיפור נוסף: רבי יעקב שוב שליט"א, תלמיד חכם גדול, למד בישיבת 'עץ חיים', ושמע את הסיפור מפי תלמידים שלמדו שם בחיי רבי איסר זלמן, והיו בעת מעשה.
בשעתו היה בירושלים רב שחכמי ישראל לא סברו איתו. הוא היה תלמיד חכם ורבי איסר זלמן זי"ע אחז שאסור לבזות אותו… בירושלים היו גם נערים ליידיגייערס – ריקנים, שאין להם מה לעשות. הם רצו להתלוצץ מאותו רב שאין רוח חכמים נוחה הימנו, ובד בבד החליטו גם לצער את רבי איסר זלמן. "שקצים", בשלמא לגבי הרב ההוא שאין רוח חכמים נוחה הימנו, אתם חושבים שמותר לכם להתלוצץ עליו. מי יודע? אבל מה אתם רוצים מרבי איסר זלמן?! תשמעו מה הם עשו: ליד המדרגות שעולים לבית הכנסת בבתי ברוידא, הם תלו תמונה של אותו רב… והנערים ערכו ביניהם תחרות, מי ידע לזרוק אבן, ולפגוע בדיוק על העין שלו… הם כיוונו את רגע המשחק בדיוק לשעה שר' איסר זלמן יעלה לבית הכנסת, כדי להכעיס אותו…
ר' איסר זלמן התקרב, והנה רואה הוא שעומדים שורה של ילדים עם נערים ובחורים, וזורקים אבנים, וכל אחד אומר – "אה… כמעט פגעתי במצחו… אני קלעתי…". הוא הביט וראה כי הם זורקים על התמונה אבנים לפגוע בדיוק, והקים צעקות: "בזיון תלמיד חכם! והמבזה תלמיד חכם אין לו חלק לעולם הבא!…".
ניגש אליו אחר כך יהודי, דווקא צדיק, ואמר לר' איסר זלמן בתמימות [ידוע לי שמו של הצדיק ההוא]: "רב'ה! אף פעם לא שמענו שהרב'ה צועק… לא הכרנו כך את הרבי, אבל הנה אם באמת הרב יודע לצעוק, למה לא ללכת ברחוב יפו בשבת, שם פתוחות חנויות, ולצעוק שגם כן… למחות על חילול שבת קודש בפרהסיה?".
ר' איסר זלמן לא ענה לו. בשבת בבוקר, באמצע הסעודה, נשמעות דפיקות על הדלת של היהודי ההוא (שהיה גם תלמיד של ר' איסר זלמן). פתח את הדלת ונעצר משתומם: רבי איסר זלמן מלצר, ראש הישיבה הישיש, בפתח הבית!
"רבי! מדוע הרבי לא שלח לקרוא לי וטרח עד כאן?! ומדוע בכלל טרח, לשם מה? מה רצונכם?". – "לא, זה כלום הטירחה, אני אגיד לך את האמת, אמרת לי מדוע שלא אלך לצעוק על החנויות ברחוב יפו. חשבתי, ואתה באמת צודק, אבל אינני יודע היכן ללכת… אז בבקשה בוא נלך יחד, ותראה לי היכן צריכים להעיר ולהתריע".
וכמובן הלכו ביחד…
האוזן של רבי איסר זלמן, גדול הדור, הייתה אוזן עם שמיעה מיוחדת. כמובן שהענווה שלו – חד בדרא! אבל גם כח השמיעה, מבהיל. "שמעו ותחי נפשכם".
(מתוך 'יחי ראובן')