אין גבול לעמל הנדרש מן ההורים בהשקעה בחינוך הילדים, אולם לא רק בהם תלוי קולר עתידו של הילד, כי גם אם מוסד הלימודים ובמורים. מי שבחר בתפקיד ההוראה משום שהוא רוצה להרויח כסף – ייטיב לעשות אם יבחר למכור פרחים בשוק… מי שקיבל עבודה עם ילדים צריך להיזהר, שאותם ילדים לא יכניסו אותו אחרי מאה ועשרים לגיהנום, חלילה וחס, משום שמעל בתפקידו.
הוזמנתי לכלא רמלה להרצות לפני אסירים. עברנו שבעה מדורי גיהנום עד שנכנסו – שום דלת לא נפתחה לפני שנסגרה הדלת מאחורינו, כלבי גישוש רחרחו אותנו, נבדקנו שוב ווב לודא שאיננו מחזיקים נשק, עד שבשעה טובה הורשינו להכנס פנימה. מצאנו עצמנו בתוך אולם גדול ששלט מאיר עיניים היה תלוי בו: "מלון הילטון". מה פתאום 'מלון הילטון'? – שאלתי את האסירים, והם השיבו: אין שם מתאים יותר עבורנו. בממון הילטון יש חמישה כוכבים, ואנחנו 'רואים כוכבים' בכל יום…
רק פתחתי את פי לדבר כשלפתע התרומם מולי בריון ענק ממדים ושאל: "רבי אתה זוכר אותי?".
"לא".
"אתן לך רמז – מושיקו מבאר שבע".
"לא זוכר".
"עוד רמז – מרחוב סנהדרין".
"לא זוכר", נענתי בראשי, ובלבי חשבתי: אוי לבאר שבע שאלו הסנהדרין שלה.
"כבוד הרב". הבריון נואש, ככל הנראה, מן הנסיונות לעורר את זכרוני הרדום. "אני כיום בן עשרים ושמונה. לפני ארבע עשרה שנה למדתי בבית ספר של החינוך העצמאי בשכונה ד'. אני זוכר אותך עד היום. באת עם ה'פעילים' ולקחת אותנו לבקר בישיבות. אני אישית נסעתי ב'סוסיתא' הלבנה שלך לירושלים ולבני ברק, אבל הנסיון לא הצליח, וכיום אני בכלא. אתה יודע, כבוד הרב, מי אשם בכך?".
"אבא שלך?", נסיתי.
"לא".
"הטלויזיה?".
"לא".
"אז מי?".
"אתה! רבי".
"אני?!…", לרגע נדהמתי אך כעבור רגע התאוששתי ועברתי ל'מתקפה', "אינך מתבייש? אני נסעתי אתך יום שלם, בזבזתי עליך דלק, לא אמרת לי תודה רבה, ואפילו לא העלית בדעתך לשלם לי על ההוצאות, ואתה מאשים אותי?!…".
"כבוד הרב", מושיקו לא נותר חייב, "הייתי נתון בתוך ידיך כמו כדור עשוי מפלסטלינה. היית יכול לעשות בי כל מה שתרצה, אבל במקום שתצעק ותכניס אותי בכח לישיבה, נסית לדבר איתי ב'מילים של בית מרקחת' כמה כדאי ויפה שאלך לישיבה… דע לך, שהנוער היום יודע בגיל שש דברים שבדור הקודם לא ידעו בגיל חמישים. אילו היו מדברים איתם כמו שצריך, לא היינו נמצאים היום כאן!".
חובתם של העוסקים בחינוך לדאוג לעתידם של הילדים ולשילובם בישיבות קדושות, ולא להסתפק רב בהעלתם על דרך המלך בשנות בית הספר. לא רק "מי יעלה בהר ה'" אלא גם "מי יקום במקום קדשו". חניכים שממשיכים לגור באותו מקום מגורים עלולים להיסחף אחרי החברה ולהתקלקל ולכן חובה לנתק אותם ממנה.
לאותם הורים וסבים הטועים כי במסגרת כזאת אין תעודת בגרות, צריך לומר שכאשר היו ישראל במצרים הם הגיעו לשלב הקשה ביותר של "ויאנחו בני ישראל מן העבודה" (שמות ב, כג) רק אחרי שאיבדו את הילדים, משום שאדם שמאבד אל ילדיו מאבד את הטעם בחייו, כל זמן שהיו להם בנים טובים, הם הצליחו להחזיק מעמד בכל הצרות, אולם כשאיבדו אותם נאנחו: למה לנו חיים?!
כל אב מברך את בנו: "ישימך אלקים כאפרים וכמנשה" ולא כראובן ושמעון, משום שברצונו לברך אותו שגם אם יהיה בסביבה שאינה טובה, יצליח לשמור על קדושתו. כאפרים וכמנשה שהיו במצרים, וגדלו בקדושה ובטהרה – אך מובן שהנסיון במקרה כזה הוא קשה ביותר, ועל ההורים והמחנכים לעשות הכל, כדיל מנוע מן הילדים את ההתמודדות, שעלולה להיות הרת אסון.
(מתוך הגדה של פסח דורש טוב)