מגילה י
את מי רצו להרוג ע"י שירה?
בקשו מלאכי השרת לומר שירה אמר להם הקב"ה מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה
יש לשאול מדוע למלאכי השרת לא ניתנה רשות לומר שירה ואילו לבני ישראל ניתנה רשות? מתרץ בעל ה"כלי חמדה": בני ישראל לא אמרו שירה על האסון של המצרים, אלא על תשועת עצמם. כמו שנאמר "ויהי לי לישועה". אבל המלאכים הרי לא נשתעבדו במצרים, ונמצא שכל השירה שלהם היתה על אחרים ואין אומרים שירה כשיש גם אסון של אחרים.
(זה השלחן)
בשם רבי שמשון מאסטרפולער, מובא שהנה כתוב בחיל סנחריב שהקב"ה פתח אזניהם ושמעו את השירה של חיות הקודש ופרחו נשמתן, ואף כאן רצו המלאכים להרוג את המצרים ע"י שישירו שירה, אמר להם הקב"ה, מעשי ידי טבעו בים, – 'מעשי ידי' היינו התינוקות שהושלכו ליאור, ואתם אומרים שירה? הלא צריך להיות 'מדה כנגד מדה' לכן מוכרחין שיטבעו בים.
הרב נתן צבי ברון, תלמיד טלז, סיפר שהגאון ר׳ אליהו מאיר בלוך, ראש ישיבת טלז ברח בתש״א מליטא לארה״ב אשתו וילדיו נהרגו על קידוש ה׳. בפורים תש״ד שמעו כל הזמן שמועות מחרידות על קורות אירופה. והרב בלוך כל הזמן היה כמובן מאוד מודאג מה קורה עם אשתו ומשפחתו. והנה בפורים הוא רקד ושר בכל כוחו. אשת המקום ראתה זאת וניגשה אליו בהתרסה. "רבי ,לא יתכן שאתה באמת שמח, איך אפשר לשמוח כשאינך יודע מה קורה עם משפחתך? אתה בטח רק עושה עצמך שמח". אמר הרב בלון על כך. כתוב ׳עוז וחדוה במקומו׳. מקומו זה התפקיד והמקום של הבן אדם. אם האדם ממלא את תפקידו בעולם זה מביא אותו לידי שמחה. והמשיך: בחז״ל מובא שבשעה שהלך אברהם אבינו לעקדת יצחק הלך בשמחה, וזלגו עיניו דמעות.
הא כיצד? כיצד אפשר גם לשמוח וגם לבכות? עוד שאל, מובא בחז"ל שבקריעת ים סוף ביקשו המלאכים לומד שירה, ואמר הקב״ה מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה? ולפי זה קשה איך בני ישראל כן )אמרו שירה? ותירץ שמלאך כל פעילותיו והרגשותיו זה רק שליחות כידוע, וא״א לעשות שני שליחות בחדא מחתא, אז אי אפשר לשמוח באותו זמן שיש גם צער וכן להיפך. בכוחו של מלאך יש רק לסבול רגש אחד בזמן אחד. אבל אדם מסוגל להרגיש שתי הרגשות באותו זמן. יכול ללכת לעקדה בשמחה, ובאותו רגע יבכה על בנו. יכול להצטער על מעשי ידי של הקב״ה ובאותו רגע לשמוח בישועת ישראל. שום הדגש אינו בא על חשבון חבירו. כך אני, המשיך הרב בלוך, אני דואג ומצטער על גורלת משפחתי היקרה, ובאותו רגע אני עוסק בשמחת התודה בלב שלם ובשמחה אמיתי!
(דברים ערבים – שמך לא שכחנו)