אליעזר (לייזר) רוט
נקישות נשמעות על דלת ביתה של משפחת פוקס בבית שמש. אחד מבני הבית ממהר לפתוח אותה. בדלת עומד אורח לא צפוי, בן דוד יקר ואהוב על כל בני המשפחה. הילד שפתח את הדלת ממהר ומניח את אצבעו על פיו, ומבקש בלחישה לשמור על השקט. "עושים פה הקלטה עכשיו", הוא אומר, ובן הדוד מתבלבל לרגע, ולא מבין את מי הם מקליטים…
כשנכנס אל הסלון נדהם בן הדוד למראה עיניו: דודו ר' אברהם יושב בראש השולחן, כשבידו טלפון, ולפניו פזורים דפים שונים.
כל בני הבית יושבים משני צדי השולחן ומאזינים ברוב קשב. ורק אחד מהם שם לב שאורח אהוב נכנס לחדר.
הרב פוקס מספר בדיוק על מרן הרב מבריסק זצ"ל, ועל החריפות הרבה ששפעה ממנו, בעת שבאו אליו אנשים לשוחח בעניינים שונים. מיד לאחר מכן הוא מספר על הרבי הקדוש מבעלזא זצ"ל, ועל האופן המיוחד בו התקיימה ברכתו ליהודי פלוני, הוא מתבל בווארט נפלא על הפרשה, מאת המגיד מדובנא, וממשיך לסיפור מופלא של השגחה פרטית, שאירע בשבוע שעבר באוטובוס מירושלים לחיפה.
הטלפון הנייד שבכיס האורח, משמיע צלצול… כל בני הבית מפנים לעברו מבט מאשים, והוא, נבוך כולו, ממהר לנתק את הטלפון ולסמן להם בידיו סימני התנצלות…
עכשיו לפחות הם שמו לב שהוא נמצא. כולם מחייכים אליו חיוך רחב, ומסמנים לו בידיהם כמה הם שמחים שהוא הגיע…
אבל הרב פוקס עצמו לא שם לב לצלצול ולא לסימנים, הוא שקוע בדף שלפניו, מקריא את הסיפורים והווארטים, ומתרגם אותם סימולנטית משפת הכתיבה לשפת הדיבור, כשהוא משתדל לשמור על רצף אחיד של הקראת הדברים, אבל גם על גיוון הטון, והעברת הדברים בסגנון שיהיה ערב לאוזן השומעים, שלא יישמע מונוטוני ומשעמם חלילה…
כרבע שעה עברה עד שההקלטה הסתיימה לה, ובאותו רגע קיבלו כל בני הבית בשמחה רבה את האורח הלא צפוי, שהפתיע אותם בעיצומו של יום חול.
לדבר לבני אדם
התיאור הזה הוא תיאור יומיומי בביתה של משפחת פוקס. הרב אברהם פוקס מקליט מדי יום סיפורים, ווארטים, משלים, דברי חיזוק והדרכה מגדולי ישראל, ובני הבית נדרשים במהלך הזמן הזה לשמור על דממה מוחלטת, כדי שההקלטה תישאר 'נקייה' מרעשי רקע.
"לא תמיד אנחנו מצליחים לעמוד במשימה", אומר הרב פוקס, "לפעמים חודרים רעשי רקע להקלטה. אין לנו שליטה מוחלטת על זה, לפעמים זו משאית שחולפת ברחוב והנהג שלה ממש 'חייב' ללחוץ על דוושת הדלק ולהשמיע נהמת מנוע קולנית במיוחד, לפעמים זה אוטובוס שנוסע רוורס ומשמיע צליל טורדני אופייני, ולפעמים זה ילד שקיבל מכה, וכדרכם של ילדים משמיע את קולו ברמה, כדי להביע את כאבו…
"אנשים שואלים אותי, למה אני לא מקליט בשעות שבהן הילדים בלימודים, בחיידר ובישיבה, בבית הספר ובסמינר. התשובה שלי היא, שבעבר אכן השתדלתי יותר להקליט במקומות שקטים, בתקופת הקורונה נאלצתי להקליט בעיקר מהבית, ומאז פשוט חבל לי שהם יפסידו את החוויה הזאת.
"אחת למספר ימים אני נוסע לירושלים, לבצע הקלטות גם באולפן 'דרשו', שם מדובר בהקלטה מול המצלמה, זאת כבר פרוצדורה שונה לחלוטין, וכמובן שצריך ציוד מתאים, אביזרי רקע, תאורה, אביזרי הקלטה משוכללים יותר ועוד. זה לא דומה להקלטה טלפונית שאפשר לעשות מכל מקום, ובכל שעות היממה", הוא מספר.
הרב פוקס מוסר גם שיעורים פיזיים, מה שמכונה בשפה העכשווית 'שיעורים פרונטאליים', כשהוא יושב עם שומעי לקחו פנים אל פנים. רוב השיעורים הללו הם שיעורי ה'דף היומי בהלכה' שהוא מוסר במגוון מקומות ייחודיים, ואפילו בכמה בתי סוהר, במסגרת הפצת התורה של 'דרשו', שמפעיל כמובן גם מגידי שיעורים נוספים במקומות ייעודיים, להרבות תורה בישראל.
כמו כן הוא מקליט אל מול המצלמה את תוכנית 'הדקה המתוקה' של 'דרשו', במסגרתה הוא מספר מדי יום סיפור קצר בעניין הנוגע ל'דף היומי' של אותו יום, או ווארט יפה וחידוד נחמד, הקשור לאותו הדף.
בנוסף, מקליט הרב פוקס בקביעות את תוכנית 'לקראת שבת' המצולמת עם הרב שלום יכנס שליט"א. תוכנית בעלת פופולריות רבה שמזוהה כ'שלום ר' אברהם, שלום ר' שלום' על שם הפתיח של התוכנית… כמו כן הוא מקליט מגוון תוכניות עם אביו, המחנך הנודע הגה"ח ר' צבי פוקס שליט"א בענייני חינוך, בפלטפורמות השונות של 'דרשו' ועוד.
"מי שמונח בעולם הזה של מסירת שיעורים והרצאות, יודע כמה שזה שונה ועד כמה יש הבדל גדול, בין מסירת שיעור בפני קהל שומעים, ובין מסירת שיעור למצלמה, או לטלפון", אומר הרב פוקס, "וזו בעצם סיבה שלישית, למה אני מקליט את תוכנית 'הפותח' בטלפון, דווקא יחד עם בני משפחתי, כי זה נשמע אחרת ונראה אחרת, כשאתה מדבר עם בני אדם. זה נותן חיות לשיחה ולדיבור, וזה מונע את הצורך להתאמץ כדי להישמע אמיתי, כמו שמתאמצים כשמדברים אל המצלמה…
"לכן גם אני מעדיף את התוכניות המצולמות שבאות בשניים, כי אני מדבר עם עוד אדם, והמצלמה מתעדת. זה לא כמו לשבת לבד מול המצלמה ולדבר אליה. כמובן שגם את זה לומדים עם הזמן, ומתרגלים לדבר בצורה מקצועית שייראה כמו שיחה אמיתית, אבל משהו בפנים מרגיש אחרת. טבעי יותר ונכון יותר כשמדברים עם בני אדם ולא עם מצלמות…".
הצלצול שלא נשמע
שאלנו את הרב פוקס כיצד הוא בוחר את הסיפורים שהוא מספר: "כלל גדול אמרו בסיפורים", הוא משיב לנו בדרך מליצית משהו, "הציבור אוהב סיפורים איכותיים על גדולי ישראל, בין אם זה גדול מהדור הנוכחי ובין אם מהדורות הקודמים, בין אם זה רב אשכנזי, גאון ספרדי, אדמו"ר חסידי או ראש ישיבה ליטאי. הציבור צמא היום לשמוע עובדות על גדולי ישראל, וסיפורים של השגחה פרטית.
"בעצם מדובר במתנה מיוחדת שנתן הקב"ה לדור שלנו, שבו אפשר להשפיע ולקרב אנשים לתורה ולעבודת ה', בדרך של סיפורים, ומהפכת הדפוס של השנים האחרונות, כמו גם האפשרויות הטכנולוגיות להקליט, ולאפשר לכל אדם להקשיב לתוכנית מהטלפון שלו, אפשרו לנו להגיע לכל יהודי בכל רגע ובמגוון רחב של דרכים. אני מודה ומהלל לקב"ה, שזיכה אותי להיות נטפל למזכי הרבים, זאת זכות גדולה עבורי, ואני תמיד מקווה ומייחל שדברי החיזוק הללו ישפיעו לפחות עלי ועל בני ביתי.
"למרות שכל הסיפורים טובים ומעניינים, אני תמיד אחפש לכתחילה סיפור שנוגע אלינו, שאנשים פשוטים יכולים ללמוד ממנו איך להתנהג, איך להתייחס לחברים, איך להיות רגישים לכבוד הזולת וכו'.
"כמו המעשה הבא, שכתבתי פעם וסיפרתי בתוכניות שלנו, ושתמיד כדאי לספר אותו שוב:
"מעשה שהיה בליל שבת, בביתו של הגאון הקדוש רבי אברהם גניחובסקי זצוק"ל מראשי ישיבת 'טשעבין' בירושלים. מדי ליל שבת לומד הגאון בחברותא עם אברך ת"ח. באותו ליל שבת שעליו אנחנו מדברים, הגיע החברותא כרגיל לביתו של הגר"א גניחובסקי, ואירע לו מקרה מצער: הוא לחץ בטעות על כפתור הפעמון שליד הדלת. קולו של הצלצול נשמע בכל הבית.
"והנה, למרות קולו החזק של הפעמון, לא ניגש בעל הבית לפתוח את הדלת, כהרגלו מידי ליל שבת. האברך המתין זמן מה, ומשלא פתחו לו, סבר שהגר"א גניחובסקי לא שמע משום מה את הצלצול והחל לדפוק על הדלת פעם נוספת, אבל גם אז לא נשמע רחש כלשהו מן הבית, ואיש לא ניגש לפתוח. כיון שהיה בטוח שהגר"א גניחובסקי נמצא בביתו, המשיך הת"ח לדפוק ולדפוק. ואכן, המאמצים נשאו פרי…
"לאחר דקות ארוכות של נקישות, פותח הגאון את הדלת, בבגדי שינה, ועושה רושם כמי שמתמתח לאחר שקם מן השינה. תוך כדי שפשוף העיניים, ופעולות נוספות הנעשות בעת שהאדם קם ממיטתו, הוא אומר לחברותא בנימה של התנצלות: 'אני מבקש סליחה אם נאלצת לדפוק זמן רב בדלת'… ראש הישיבה עשה כל טצדקי, כדי להוכיח לאורחו שהוא נרדם על מיטתו ולכן לא פתח את הדלת. 'הדבר היה נראה מוזר עד מאוד', אמר החברותא, 'כיון שמעולם לא קרה לי כדבר הזה, שאבוא לביתו של הגאון ואמצא שהוא ישן'…
"השעה היתה יחסית מוקדמת, בסביבות תשע וחצי בלילה, ולא איש כהרב גניחובסקי ילך לישון על מיטתו בשעה כזו, ועוד בבגדי שינה… אין זאת אלא שהגר"א גניחובסקי שמע את צלצול הפעמון, והבין שאם יפתח את הדלת מיד, כמו שהוא עושה תמיד, החברותא ירגיש את עצמו במצב מאוד לא נח, על חילול השבת בשוגג, ולכן, כדי למנוע זאת, עשה עצמו כמי שנרדם על מיטתו, ואם כן החברותא יהיה בטוח שהרב לא שמע את הצלצול, וחסל סדר בזיון! יתירה מזאת, עדיף היה להרב גניחובסקי לבייש, כביכול, את עצמו על שנרדם על מיטתו, והעיקר לא לגרום לביזיון לחברותא"…
הדו"ח שהציל
"אם הסיפור עם הגר"א גניחובסקי הוא עובדה מופלאה מגדול בישראל, אני אתן דוגמה גם לסיפור שקרה עם אדם פשוט, שאינו גדול בתורה, ובכל זאת, אפשר ללמוד ממנו רבות, כמו המעשה הבא שאירע לפני כחמש שנים ברמת החייל שבתל אביב, באירוע קריסת החניון בו נהרגו שישה בני אדם ל"ע.
"איציק הוא סוכן של חברת תבלינים, נכנס ויוצא בשערי חנויות ומרכולים. תפקידו להיכנס לחנות, לרשום איזה מוצר מתחיל להתרוקן מהמדף ומיד לצאת, ולפני שהתור בקופה המהירה מתקדם, הוא כבר בחוץ. איציק זריז והעבודה מתבצעת במהירות, אבל לאחר שיצא מן החנות יש עוד חנות ולאחריה עוד חנות ועוד חנות. הוא לא מתלונן חלילה, הוא מודה לה' בכל יום ויום על כל הטוב שהוא מרעיף עליו, הוא גם מצליח לראות ברכה במעשה ידיו, ולא פוסק להודות לה' על כל הטוב – הגשמי והרוחני, אם כי הוא מוסיף שיש מקום לעוד רוחני, וגם לגשמי אינו מתנגד… ובזמן שנותר לו, אינו יכול ללמוד הרבה, אבל ללכת לשיעור תורה הקבוע, שום פלפל חריף או פפריקה מתוקה לא יעצרו אותו… את העונג שהוא שואב מן השיעור, הוא מפזר בנדיבות בביתו ועל כל היממה.
"יום ראשון של סליחות. איציק מתחיל את העבודה בנסיעה לכיוון מרכז הארץ, יש לו מספר חנויות לא מבוטל להספיק, והוא גם צריך לחזור מוקדם לביתו, שהרי התחילו לומר סליחות וצריך לקום לפנות בוקר. הוא מגיע לחנות הראשונה, מחנה את רכבו במהירות, נכנס רושם ויוצא, ממשיך לסופרמרקט הבא, שם הוא כבר לא מצליח לחנות במהירות, מכיוון שהחניה מלאה עד אפס מקום. עוד סיבוב ועוד סיבוב, ושום מכונית לא מראה סימנים שהיא בדרך לצאת מהחניון.
"'אין ברירה', אומר איציק לעצמו, 'אשאיר את הרכב בחניה המסומנת באדום לבן, ואזדרז לפני שפקח החניה יגיע'. אמר ועשה, אך כמובן כששב אל רכבו הספיק לראות את זנב האופנוע מתרחק ממכוניתו, כשעל שמשת הרכב מתנוסס לתפארה דו"ח חניה… 'הפסדתי את כל ההכנסה היומית', חשב לעצמו, תוך כדי שהוא מנסה בקושי רב לקבל את הדין באהבה. בחנות הבאה הוא כבר היה פחות מהיר, והעבודה התנהלה בעצלתיים. הוא רק חיכה לרגע שישוב לביתו.
"לקראת השעה אחת עשרה בצהריים, הוא הגיע לחנות נוספת, ורגע לפני שחנה מעבר לכביש, בחניון סמוך שבו היה רגיל להחנות את מכוניתו, חשב לעצמו: 'הלא הדו"ח עדיין מפאר את השמשה הקדמית, נו, זה הקמע שלי מדו"ח נוסף, הפקח יחשוב שהנה קיבלתי דו"ח על חניה זו, ואני יכול לחנות שוב ב'אדום לבן' צמוד לחנות ללא חשש'…
"את ספירת התבלינים שעל המדף הוא ספר כמונה מעות, התעניין מה שלום העובדים, קנה לעצמו דבר מה והכל בנחת, 'יש לי את כל היום' חשב לעצמו, 'או בעצם את היומית כבר אין לי', הרהר בעוגמה, ויצא לרכבו. לפתע הוא שומע רעש נוראי, הוא מפנה את מבטו אל מעבר לכביש, למקום הרעש, והוא לא מאמין למראה עיניו: החניון שבו היה אמור לחנות קורס למולו כמגדל קלפים, ואבניו מתגלגלות סביב משל היו אבני לגו! האנשים שהיו בסביבה התחילו לברוח מחשש לפיגוע, האוויר נהיה דחוס מהאבק והחול, אבל איציק שלנו עומד כנטוע במקומו, 'הדו"ח הציל אותי!', הוא צועק ללא קול, 'גם זו לטובה!', הוא קורא לעבר הדו"ח שנהפך בין רגע לידידו הטוב ביותר"…